כפפה למחוקק: חוק הבנקאות (שירות ללקוח - חובת תיעוד שיחות מסויימות)

היום אני רוצה להציע לחברי הכנסת הצעה לחוק חדש, המחייב בנקים להקליט שיחות שפקידי הבנק מנהלים עם ערבים לפני החתמתם, לווים, מבקשי אשראי, לקוחות המנהלים תיקי ניירות ערך באמצעות הבנק וכו'.

חוק הערבות מטיל, בסעיף 22 שלו, חובת גילוי במקרה של נושה המתקשר בהסכם ערבות עם חייב יחיד. הפסיקה הרחיבה מאד את חובת הגילוי הזו ככל שהנושה הוא בנק, וקבעה כי לבנקים יש חובת גילוי מורחבת ביותר, הנובעת מחובות האמון שיש להם כלפי לקוחותיהם (כאשר לעניין חובת האמון, גם ערבים נחשבים ללקוחות הבנק).

הפן השני של חובת הגילוי הוא הסנקציה: במקרה של אי גילוי עובדות מהותיות, בית המשפט רואה בדרך כלל את חוסר הידיעה של הערב שנגרם כתוצאה מאי הגילוי על ידי הבנק כפגם ברצון של צד מתקשר בחוזה – פגם מהסוג המכונה "יורד לשורשו של עניין", ותוצאתו של הפגם ברצון הוא ביטול התחייבותו של הערב כלפי הבנק, ובמילים פשוטות – ביטול הערבות.

כתוצאה מכך, חלק גדול מאד מהדיונים בבית המשפט על כתבי ערבות סבים סביב הסוגייה של "מה הוסבר לערב", כאשר הערב טוען, כמובן, שלא הסבירו לו כלום, שהוא לא היה בסניף בכלל באותו יום, ואם היה, דברו אתו בכלל בעברית והוא אז היה עולה חדש שהבין רק רוסית/צרפתית/אמהרית (מחק את המיותר), ואם הבין עברית, אז אמרו לו שאין לו מה לדאוג, זו רק דרישה פורמלית, לחייב יש המון נכסים והוא עשיר כקורח, רק שהבנק תמיד דורש שיהיה ערב אחד על כל הלוואה;

והבנק, מצדו, מביא את הפקידה אסתר שמחתימה על הערבויות, והיא אומרת שמה פתאום, היא הסבירה לו בדיוק: שהחייב הוא מרושש, שהמדובר בערבות לקו אשראי לעסקאות במעו"ף שהן עסקאות בסיכון גבוה במיוחד, ולא רק זה, אלא שהיא אמרה לערב במפורש כמה פעמים שיש חשש כבד שהערבות תמומש ושהוא עלול להפסיד סכום כסף משמעותי ביותר.

הבעיה היא, כפי שכבר כתבתי בעבר בפוסט מוקדם יותר, שפקידי הבנק נוטים לעיתים קרובות לסטות מן האמת[1]. זה לא שפקידי בנק אוהבים את האמת פחות מאנשים אחרים: הם פשוט אוהבים עוד יותר את המשפחה שלהם ואת מקום העבודה שלהם שמפרנס את המשפחה שלהם (והם גם מקבלים, מן הסתם, רמז קל עם קריצת עין מהבוס שלהם, מנהל הסניף, ביום לפני היום שבו הם צריכים להעיד בבית המשפט: "את זוכרת את ההחתמה על הערבות הזו, נכון? אני בטוח שהסברת לו כל מה שצריך להסביר, נכון?").

נדיר מאד שיקום פקיד בבית המשפט ויודה בפה מלא כי התרשל ולא מילא כלפי הערב את חובת הגילוי המוטלת עליו על פי דין: בעלי העור העבה מעידים בלי להסמיק שהסבירו כל מה שצריך ועוד הוסיפו פרטים שלא היו צריכים לגלות, "ליתר בטחון", והפקידים הרגישים יותר אומרים שהם לא זוכרים את המקרה הספציפי, אבל בדרך כלל הם מסבירים כל מה שצריך.

רוב השופטים, מצדם, כבר מכירים את השפה, ויודעים שכאשר פקיד בנק אומר שהוא לא זוכר את המקרה הספציפי, בדרך כלל הוא מתכוון לומר שהוא זוכר מצוין, וזוכר שהוא לא הסביר מה שצריך.

כתוצאה מכך, חלק גדול מאד מהתדיינות, חלק גדול מזמן חקירת העדים, מוקדש לשאלה למי צריך בית המשפט להאמין: לערב, שאומר שלא הסבירו לו כלום, או לפקיד הבנק, שאומר שהסביר מעל ומעבר: הרבה דגי דיונון מקפחים את חייהם כדי לספק דיו לסיכומים המלומדים[2] והרבה יערות גשם נכרתים[3] כדי לספק נייר לפרקליטים משני הצדדים, כאשר זה מזכיר לבית המשפט שהאף של העדה רטט בזמן שהעידה וזה סימן ששיקרה, והשני מביא אישור רפואי שיש לה אלרגיה לאבק ובגלל זה רטט אפה.

כללו של דבר – משאבים רבים, הן בחומרים פיזיים, הן בזמן עבודה של פרקליטים והן בזמן שיפוטי יקר, מוקדשים פעם אחר פעם בתיקים מסוג זה, אך ורק לצורך אחד בלבד: להכריע בין שתי גרסאות, "מילה כנגד מילה";

ואז עולה מחשבה: אח... כמה שהחיים היו יכולים להיות הרבה יותר פשוטים, אם היתה איזו הקלטה של הפגישה בין פקיד הבנק לערב, הקלטה שהיינו יכולים לשמוע בבית המשפט... כמה הרבה מאמץ וזמן היו נחסכים: הערב היה טוען שלא הסבירו לו כלום, פקיד הבנק היה טוען שהסביר הכל, היינו שומעים את ההקלטה, ותוך חמש דקות המחלוקת היתה מיושבת.

תחשבו רגע: הרבה תיקים מתנהלים, בעצם, כאשר אחד הצדדים –או הערב או הבנק- יודע שהוא לא אומר אמת; אלא שהוא בכל זאת מנהל את התיק, מכיוון שהוא מאמין שהוא יצליח בכל זאת לשכנע את בית המשפט שהוא אומר אמת. תחשבו כמה הרבה ערבים לא היו מתגוננים בטענות שווא ושקר, לו היו יודעים שקיימת הקלטה? וכמה הרבה פקידי בנק לא היו מעזים לטעון שהסבירו ללקוח, לו היו יודעים שקיימת הקלטה?

ומכאן המסקנה המתבקשת הבאה: בעצם מדוע לא? מדוע שלא תהיה הקלטה?

תארו לעצמכם עולם, בו אדם בא ומתיישב מול פקיד הבנק. פקיד הבנק אומר לו "שלום אדוני, איך אוכל לעזור לך?", והאיש עונה – "באתי לחתום ערבות לגיס שלי דוד". מיד נדרך פקיד הבנק ואומר – "אם אנחנו מדברים על חתימת ערבות, אני צריך להקליט את הפגישה, על פי חוק". הוא מתכופף, מוציא מתחת לשולחן שניים או שלושה מיקרופונים קטנים ושחורים המחוברים בחוטים למחשב שלו, נותן שני מיקרופונים ללקוח ולגיס שלו דוד, מראה להם איך לחבר את המיקרופון לחולצה, ואחר כך מחבר מיקרופון אחד לחולצה שלו, מפעיל על המחשב את תוכנת ההקלטה, ורק אז מתחיל לדבר ולהסביר לערב את מה שצריך להסביר.

מבחינה טכנולוגית, אין בכך שום בעיה: כבר כיום, לקוח שמפקיד המחאות במשוב בבנק דיסקונט מקבל אישור הפקדה עם צילום של ההמחאות כשהן סרוקות, ולקוח שבודק את חשבונו באמצעות אתר האינטרנט של בנק דיסקונט יכול להקליק על המחאה מסוימת ולראות על המסך עותק סרוק שלה; ואין צורך להסביר שבעידן הדיגיטלי שבו אנו חיים, אין הרבה הבדל בין תמונה שמתורגמת לרצף דיגיטלי של "0" ו- "1" ובין קול שמתורגם באותה דרך – את שתיהן ניתן לשמור על המחשב, ולשייך אותן בקליק אחד של העכבר לרשומה של הלקוח.

הבנקים, כמובן, יקימו בהתחלה קול צעקה גדול, יטענו שמדובר בהוצאה כבדה ובהטלת נטל בלתי סביר על עובדיהם; אבל אחרי זמן קצר הצעקה תדעך, משתי סיבות: ראשית, יתברר שההשקעה היא זעירה יחסית (שלושה מיקרופונים תוצרת סין לכל פקיד, במחיר של 20 ש"ח למיקרופון, אחרי הנחת כמות... תעשו לבד את החשבון ותראו שמדובר בסכום זניח), ושנית ומאידך גיסא, יתברר שהחיסכון העצום בהוצאות משפטיות שינבע מכך שערבים ימנעו מ"להמציא סיפורים", מכסה את ההשקעה בציוד הקלטה פי עשרה מונים, והבנקים מן הסתם יעדיפו הוצאה חד פעמית על ציוד הקלטה מאשר לפרנס במשך שנים גדודים של עורכי דין;

אבל החשוב מכל עוד לפנינו: השירות ללקוח. תחול עליה דרמטית ביותר באיכות השירות ללקוח: עכשיו, כשהפקיד בבנק ידע שהוא מוקלט, הוא יטרח להסביר לכל ערב בפרטות על מה הוא חותם, ולא זו בלבד, הוא יטרח לברר בדיוק מה חובתו כלפי הערב ומה בדיוק הוא צריך להסביר לו. מחלקת ההדרכה של הבנק תדאג להעביר הכשרות מתאימות לפקידים שתפקידם להחתים ערבים, ומנהל הסניף יהיה אחראי לוודא שרק פקיד שעבר הכשרה מתאימה יחתים ערבים.

כמובן שהבנקים לא יעשו את השינוי הזה מרצונם, ונדרשת חקיקה מתאימה, שתחייב אותם לעשות זאת. ח"כ גלעד ארדן? האם אתה קורא את הדברים? הנה רעיון להצעת חוק: חוק הבנקאות (שירות ללקוח - חובת תיעוד שיחות). התמודדת כבר עם ציבור המעשנים, אז הלובי של הבנקים לא יהיה משימה גדולה מדי בשבילך...

אני סמוך ובטוח שיהיה חוק כזה. אולי זה יקח קצת זמן, אבל אין לי ספק שיהיה חוק כזה; וכשהוא יחקק, תזכרו היכן קראתם את ההצעה בפעם הראשונה.







____________________________________________

[1] כדי למנוע אי הבנה: הרוב המכריע של עובדי הבנקים הם אנשים טובים וישרים, שאינם מגיעים אף פעם לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון, כיוון שתפקידם בכלל אינו מעמיד אותם במצב בו אי פעם ידרשו להעיד. לעומת זאת, אותם עובדים מעטים שנדרשים פעם או פעמיים בקריירה שלהם להעיד, עומדים בפני ניסיון גדול, שנובע (כך אני משער) מלחץ גדול שמפעיל עליהם מקום העבודה. עובדה שאין עליה מחלוקת היא שבתי המשפט קבעו לא אחת כי אינם מאמינים לעובדי הבנק – עיינו בפוסט מיום 23.8.08 ובפוסט מיום 10.8.08.
[2] מטאפורה בלבד – אני יודע שדיו מדפסות אינה מופקת מדיונונים...
[3] לא מטאפורה, למרבית הצער.

שלושה סיפורים קצרים על התעקשות

אני רוצה לספר בקצרה על שלושה מקרים שארעו ללקוחות של בנקים שונים, ולנסות להסיק מתוך המכנה המשותף של הסיפורים האלו לקח והדרכה לכלל הלקוחות.

הסיפור הראשון כבר אוזכר כאן בבלוג: לפני כחודשיים (2.10.08) כתבתי כאן על לקוח שרצה לקחת הלוואה מבנק מזרחי טפחות כדי לקנות כלי רכב ששוויו כ- 50,000 ₪. הוא בא אלי רק כדי לקבל אישור עורך דין על מסמכי השעבוד – פעולה פשוטה של חתימה וחותמת עורך דין, שאורכת מספר שניות.

החברה נדרשה, כמובן, לחתום על ערבות להלוואה, וציפיתי לראות ערבות להלוואה הספציפית לרכישת הרכב המסויים, מוגבלת לערכו של הרכב המסויים, ושעבוד על הרכב המסויים ועליו בלבד, עד גובה ההלוואה;

אולם בבדיקת המסמכים התברר לי כי הערבות עליה נדרש הלקוח לחתום היא ערבות בלתי מוגבלת בסכום ובלתי מוגבלת בזמן להבטחת כל חובות החברה שיהיו לה אי פעם.

כתבתי מיד למנהל הסניף כך:

3. כאשר הגיע נציג החברה למשרדי עם פרוטוקול יצירת השעבוד, חשכו עיני.
4. התברר לי כי "בהזדמנות זו", שהחברה רוצה ליטול הלוואה לרכישת רכב, הכניס הבנק לפרוטוקול סעיף לפיו החברה החליטה "לחתום על אגרת חוב ללא הגבלת סכום לטובת בנק מזרחי טפחות בע"מ, להבטחת חובות קיימים או עתידיים של החברה לבנק מזרחי טפחות".
5. אין צורך להסביר שאין שום סיבה שכאשר מרשי רוצה הלוואה על מחצית סכום רכישת רכב, הוא ידרש לחתום על ערבות אישית בלתי מוגבלת בסכום לטובת חברתו. הוא לא ביקש שום אשראי לחברה, והבנק נוהג בחוסר תום לב כאשר הוא מחתים את מרשי על הנוסח הנ"ל.
6. תחקרתי את מרשי והתברר לי כי באופן בלתי מפתיע, שום פקיד של הבנק לא הסביר למרשי על מה הוא נדרש לחתום. כן הסבירו לו, כי המדובר בטופס סטנדרטי.
7. אני סבור כי במעשיו אלה חרג הבנק מחובת האמון המוטלת עליו כלפי לקוחותיו, כפי שזו פורשה בפסיקה.

המכתב למנהל הסניף פעל את פעולתו, פחות או יותר: לאחר מספר ימים חזר אלי הלקוח עם מסמכי שעבוד מתוקנים – הערבות עדיין היתה לכל חובות החברה ולא להלוואה הספציפית לרכישת הרכב, אולם לפחות סכום הערבות הוגבל לסכום ההלוואה.

הצעתי ללקוח להמשיך ולהתעקש עם הבנק, ואמרתי לו שלדעתי צריך לתקן שוב את מסמכי הערבות כך שיובהר שהערבות אינה לכל חוב של החברה אלא רק להלוואה ששמשה לרכישת הרכב, אולם הלקוח אמר כי די לו בכך שהערבות הוגבלה לסך של 50,000 ₪.


המקרה השני הוא מקרה של עורך דין שהתבקש לסייע לחברו בניהול החברה הקטנה שבבעלותו של אותו חבר – נקרא לו, לשם הנוחות, עו"ד ישראל ישראלי. עו"ד ישראלי חשב שיהיה לו נוח אם חשבון הבנק של משרדו וחשבון הבנק של החברה יתנהלו באותו בנק ובאותו סניף, ולכן פנה אל הבנק שלו, המטפל בו מזה כחמש עשרה שנה, ובקש לפתוח חשבון בנק לחברה.

כדי להקל על עו"ד ישראלי שלח הסניף של עו"ד ישראלי את טפסי פתיחת החשבון לסניף הבנק הקרוב למשרדו, ועו"ד ישראלי התבקש לסור לסניף הקרוב למשרדו במועד הנוח לו, ולגשת לפקיד שנקרא לו לשם הנוחות משה.

עו"ד ישראלי חתם על טפסי פתיחת החשבון: אישור ביצוע פעולות בטלפון, אישור קבלת הודעות בפקס, הצהרה בדבר העדר נהנים בחשבון, ועוד ועוד. פתאום הגיע לטופס אחד, איפה שהוא בתחתית הערימה, שנשא את הכותרת "ערבות אישית", והתברר לו כי הוא נדרש לחתום על ערבות אישית לחובות החברה, למרות שאינו בעל מניות או דירקטור, אלא נותן את שירותי הניהול שלו כ"פרי לאנסר".

מיד שאל עו"ד ישראלי את הפקיד משה מדוע הוא נדרש לחתום על ערבות אישית כאשר אינו בעל מניות, ובפרט כאשר החברה כלל לא בקשה אשראי מהבנק, ואין בכוונתה לבקש שום אשראי מהבנק. משה היה מנומס מאד, אבל אמר בטון החלטי ובטוח בעצמו שככה זה, אין מה לעשות, אלה מסמכי פתיחת חשבון חברה סטנדרטיים, וזה מה שהסניף של עו"ד ישראלי דרש.

עו"ד ישראלי קם, אחז בידיו את את טופס הערבות האישית, קרע אותו, ואמר למשה שהוא יכול לשמור לעצמו את כל המסמכים החתומים – הוא (עורך הדין) הולך לחפש בנק שלא ידרוש ערבות אישית.

מיד שינה משה את טון דיבורו והפך להיות הרבה פחות בטוח בעצמו. הוא התקשר לסניף של עו"ד ישראלי והודיע כי עו"ד ישראלי מסרב לחתום על הערבות האישית; והנה, איזה פלא: אשרו למשה לוותר על החתמת הערבות האישית של עו"ד ישראלי – התברר פתאום שבעצם זה לא טופס באמת נחוץ לשם פתיחת החשבון, ושאפשר להסתדר בלעדיו.

המקרה השלישי הוא מקרהו של אדם שהינו בעלים של חברה, אשר מניותיה מוחזקות בידי חברת נאמנות, כאשר בין הבעלים ובין חברת הנאמנות יש הסכם נאמנות. יום אחד רצה הבעלים לקבל אשראי מהבנק שלו, ולשם כך ביקש הבנק לראות את הסכם הנאמנות. הבנק צריך להיות משוכנע שמבקש האשראי הוא באמת הבעלים שחל החברה. הגיוני, לא? הבעלים בקש מחברת הנאמנות לשלוח לבנק העתק של הסכם הנאמנות, וחברת הנאמנות אכן עשתה זאת.

לאחר ימים ספורים חזר הבעלים לחברת הנאמנות, והודיע כי לא טוב: הבנק רוצה רק את ההסכם המקורי, והוא רוצה לשמור את ההסכם המקורי אצלו!

הפעם התנגדה חברת הנאמנות בכל תוקף: הסתבר כי הבעלים אינו זוכר היכן שם את העותק שלו של הסכם הנאמנות, כך שהעותק שבידי חברת הנאמנות היה העותק היחיד שמקומו ידוע, ואותו רצה הבנק לקבל לצמיתות. חברת הנאמנות נתנה לבעלים צילום ועליו חותמת "העתק נאמן למקור", והבנק, -שוב, כמה מפתיע- קבל את התחליף ללא ויכוח.

האם יש מסר משלושת הסיפורים האלה (שכולם, אני מבטיח, אירעו במציאות ובדיוק כפי שתוארו לעיל)? כמובן. המסר הוא, שהבנקים מבקשים דרך קבע מסמכים, טפסים והתחייבויות שהם לא זקוקים להם, לא חייבים אותם, או שאינם זכאים (לפי טיב העסקה עם הלקוח) לקבל אותם: פעם זו ערבות בלתי מוגבלת בסכום ובזמן כאשר מבקשים לרכוש רכב, פעם זו ערבות אישית של מי שאינו בעל מניות לחברה שלא בקשה שום אשראי, ופעם זה הסכם מקורי, למרות שההסכם הוא בין שני צדדים שהבנק אינו אחד מהם, וזהו העותק היחיד.

בכל שלושת המקרים, כאשר הלקוח "עשה שריר", הבנק התקפל, ונזכר שבעצם הוא לא מוכרח את הדבר שעליו התעקש דקה קודם, ושאפשר להסתדר בלי.

מדוע הבנקים עושים את זה? כי אנחנו רגילים לא להתווכח עם הפקיד בבנק, לעשות בדיוק מה שמבקשים מאתנו בבנק, ולחתום בדיוק על מה שאומרים לנו לחתום; והם, הבנקים, רגילים לכך שאנחנו לא מתווכחים...

אבל אפשר גם אחרת: אנחנו, הלקוחות, צריכים להרגיל אותם אחרת: צריך לבדוק כל דרשה, לבחון האם היא באמת נהוגה, האם היא נחוצה בנסיבות הספציפיות, ואם סבורים שאין לה הצדקה – להתעקש עם הבנק. נכון, יהיו מקרים שזה לא יצליח, או יצליח רק חלקית, אבל תופתעו לגלות בכמה הרבה מקרים הבנק פשוט "יתקפל", ויוותר על הדרישה שלא היה צריך באמת מלכתחילה.

חברה קבלה רשות להתגונן הואיל והבנק סרב להמציא לה מסמכים ללא צידוק מספיק

ביום 16.3.1993 פתחה חברה בשם טימאט קאופמן סילבר חשבון בסניף בנק הפועלים בירושלים. החשבון נכנס ליתרת חובה של מעל שנים עשר מיליון ש"ח, והבנק הגיש תביעה נגד החברה – תביעה אשר עקב סכומה הגבוה התבררה בפני בית המשפט המחוזי בירושלים.

התביעה היתה בסדר דין מקוצר, והחברה הגישה בקשת רשות להתגונן בה השיגה על סכום החוב הנתבע. החברה טענה כי הבנק חייב אותה בריבית גבוהה מזו שעליה סוכם וגרם לה נזק, אותו יש לקזז מסכום החוב ובקשה כי בית המשפט יורה לבנק להמציא מסמכים בכדי שתוכל לחשב את שיעור החוב שבמחלוקת.

לבקשה זו צורפו שתי חוות דעת חלקיות של מומחים שבדקו את החשבון: חוות דעת של מר שלום אביב וחוות דעת של "ד.פ ניהול ובקרת פיננסים".

בית המשפט המחוזי דחה את טענת החברה כי לא קיבלה מסמכים הנוגעים לחשבונה בבנק, וקבע כי החברה דווקא קיבלה לידיה מהבנק מסמכים רבים אך לא עשתה בהם שימוש. בית המשפט קבע עוד כי העובדה שהחברה לא עשתה שימוש במסמכים שקבלה מצביעה על כך שאין מדובר בטענה אמיתית אלא באמתלה שמטרתה לקבל רשות להתגונן.

לפיכך התיר בית המשפט לחברה להתגונן רק בשני נושאים: האחד הינו שיעור הנזקים וטענת הקיזוז בסך של 245,665 ש"ח; השני הוא גביית יתר על פי חוות דעתו של מר אביב עד לסך של 500,000 ש"ח.

החברה ערערה לבית המשפט העליון, ובערעור חזרה על טענתה כי לא קבלה מהבנק את כל המסמכים, וכי בשל כך נפגעה הגנתה. החברה חזרה גם על טענתה כי מבדיקות חלקיות שבוצעו בידי המומחים עולה כי למרות שסוכם עם הבנק, כי הריבית על ההלוואה תהיה בשיעור של פריים +1%, הרי שבפועל חייב הבנק את החברה בריבית גבוהה יותר של פריים +3%.

על פי חוות הדעת החלקיות התגלו ליקויים נוספים בחשבון ובכימות גס הוערכה גביית היתר בסך של 745,665 ש"ח, הסכום אשר לגביו ניתנה להם רשות להתגונן. לטענת החברה, די בכך שהוכחה מחלוקת אמיתית ומבוססת לגבי הסכום הנתבע כדי ליתן להם רשות להתגונן על מלוא סכום התביעה ואפשרות להגיש חוות דעת שלמה לאחר קבלת כל המסמכים הנדרשים.

החברה טענה כי הבנק נמנע מלהעביר לה את המסמכים אותם ביקשה עוד בטרם הוגשה התביעה. לדברי החברה, הבנק לא טוען כי המסמכים אינם מצויים ברשותו אלא שהוא בוחר להיאחז בטענת ההתיישנות. לגישת החברה, התנהגות זו אינה ראויה - במיוחד לאור העובדה שהחברה התחייבה לשאת בעלות השחזור של אותם מסמכים.

בית המשפט קבל את ערעורה של החברה וחזר על ההלכה הידועה, לפיה הליך סדר הדין המקוצר נועד למנוע דיוני סרק מקום בו ברור הדבר ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו, אולם מאידך גיסא, אפילו הגנה דחוקה שסיכויה להדוף את התביעה קטנים תזכה את הנתבע ברשות להתגונן, כאשר בית המשפט לא יבחן לשם כך את טיב ראיותיו של הנתבע ולא יבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את הגנתו. רק בקשת רשות להתגונן המבוססת על "הגנת בדים" תידחה.

לפיכך קבע בית המשפט העליון (כב' השופטת מרים נאור) כי יש ליתן למערערים רשות להתגונן כנגד תביעת הבנק בשאלת גובה החוב. בית המשפט העליון הצביע על כך שמצד אחד בית המשפט המחוזי קבל את הסכומים שננקבו בחוות הדעת מטעם החברה הנתבעת, אבל מצד שני לא התייחס לכך שהמומחים כותבי חוות הדעת כתבו שראו רק חומר חלקי: אם חוות הדעת נאמנות לעניין הסכומים, מדוע לא יהיו נאמנות לעניין האמירה שלא התקבלו כל המסמכים?

כבוד השופטת נאור כתבה:

"בחוות דעת אלה צוין, כי בשל העובדה שמסמכים הדרושים לשם הערכת הנזקים שנגרמו עקב פעולות הבנק חסרים, לא ניתן להעריך בשלב זה את כל הנזקים במלואם. עוד צוין באחת מחוות הדעת כי "אין ספק כי ברגע שנקבל את כל המסמכים הדרושים הסכומים בחוות הדעת יגדלו משמעותית" (ראו: עמוד 3 לחוות דעת "ד.פ ניהול ובקרת פיננסים". ההדגשה במקור). בנסיבות אלה, בהן מחד גיסא השתכנע בית המשפט, על יסוד חוות הדעת החלקיות, כי שאלת החיוב בריביות היא שאלה המצריכה בירור בפניו והתיר למערערים להתגונן בסוגיה זו עד לסכום המבוסס על מסקנות חוות הדעת; ומאידך גיסא סכום זה בוסס על מידע חלקי, הערכות והנחות (בשל הימנעות הבנק מהעברת כל המסמכים הדרושים למערערים, כפי שאפרט להלן) וצוין כי הוא עשוי "לגדול משמעותית", נראה לי כי אין מנוס אלא להתיר למערערים להתגונן מפני תביעת הבנק.

יתרה מכך, כלל הוא כי מקום בו נבצר מהנתבע להתגונן משום שכל המסמכים הדרושים אינם מצויים ברשותו, יש בידו לפנות לבנק התובע ולבקשו כי ימסור לידיו עותק מהמסמך הנדרש, ואם הבנק לא ייעתר לבקשתו ללא צידוק מספיק, יקבל הנתבע רשות להתגונן על מנת לחייב את התובע להוכיח את תביעתו.

החברה פנתה לבנק בבקשה לקבל מסמכים הקשורים בחשבון עוד בטרם הוגשה תביעת הבנק נגדה. לאחר הגשת התביעה חזרה החברה ופנתה לבנק בבקשה שימציא לה את המסמכים האמורים, ואולם הבנק ניאות להעביר לה רק חלק מהמסמכים.

בסיכומיו בפנינו טען הבנק כי "...המסמכים החסרים היחידים וקשורים לתקופה בגינה ממילא חלה התיישנות"; אלא שמרשימות המסמכים של החברה ושל הבנק עולה כי גם מסמכים הקשורים בהלוואה לגביהם טרם חלפה תקופת ההתיישנות (למשל הסכם הלוואה מיום 20.4.1999), לא הועברו לידי החברה. הבנק לא מסביר מדוע הוא נמנע מלהעביר מסמכים אלה וממילא לא נמצא לכך "צידוק מספיק" [כדרישת ההלכה הפסוקה – ב' א']".

לפיכך קבל בית המשפט העליון את הערעור והתיר לחברה להתגונן על מלוא סכום התביעה.

כהרגלנו, מספר הערות פרשניות:

ראשית - בית המשפט מציין כי הבנק סרב לתת מסמכים אך ורק בטענה כי הם מתייחסים לתקופה שהתיישנה; אולם הבנק לא ביקש למחוק מכתב ההגנה סעיפי קיזוז מסויימים בטענה שהתיישנו וממילא גם לא קבל החלטה שאותם סעיפים התיישנו; לפיכך כאשר הבנק מסרב לתת מסמכים מסויימים כי הם התיישנו, הוא בעצם עושה דין לעצמו;

שנית – בית המשפט העליון מציין שבעצם אין מחלוקת על כך שהבנק סירב לתת גם מסמכים שלגביהם טרם חלפה תקופת ההתיישנות; המשמעות היא, שהבנק בעצם סירב "סתם" לתת מסמכים, וטענת ההתיישנות היתה רק אמתלה;

ושלישית – בית המשפט מציין כי הבנק סירב לתת מסמכים אחרונים אלה (המסמכים שאפילו לשיטת הבנק לא מתייחסים לתקופה שהתיישנה) ללא צידוק מספיק, ומצער מאד שנדרש פסק דין של בית המשפט העליון כדי להזכיר לבנק את חובותיו כלפי הלקוח.

ע"א 620/06, חברת טימאט קאופמן סילבר ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ,
ניתן ביום 18.11.08, בבית משפט העליון, כב' השופטת מרים נאור.

בנק אינו יכול לצאת נשכר מכך שהחוב תפח בזמן שהבנק התמהמה במימוש הבטוחה

ענייננו הפעם בפסק דין העוסק באדם אשר לקח הלוואה מבנק מזרחי טפחות לצורך רכישת משק במושב. על הסכם ההלוואה היתה חתומה גם בתו, כלווה.

לימים נאלץ האב לפשוט רגל, והבנק תבע מהבת את תשלום ההלוואה. הבת טענה טענות רבות. לא נפרט את כל הטענות הללו, למרות שכמה מהן יצירתיות ביותר והדיון בהן היה עשוי להיות מעניין, מהטעם הפשוט שהתיק בא בפני כב' השופט צבי כספי בבית משפט השלום בתל אביב, וכבוד השופט כספי דחה את כל הטענות היצירתיות הללו מלבד אחת, ובלשונו הישירה -

"טענות אחרות של המבקשת, לבד מאחת שתפורט בהמשך, אין להן כל ממש או ערך".

נעסוק הפעם אך ורק באותה טענה אחת שכן התקבלה:

המבקשת, בתו של הלווה, הסבה את תשומת לב בית המשפט לכך שאביה החל לפגר בתשלום ההלוואה בשנת 1997, אולם רק במחצית השניה של שנת 2001, כלומר, כארבע שנים וחצי לאחר מכן, מינה הבנק כונס נכסים למשק, ורק לאחר חמש שנים נוספות מכר הכונס את המשק.

במילים אחרות: מהיום בו אביה החל לפגר בתשלומים ועד שהבנק מכר את הנכס, עברו תשע שנים וחצי!

כאשר הבנק מכר סוף סוף את המשק, החוב כבר תפח במידה כזו שתמורת המכירה לא כסתה את החוב; והבת טענה כך:

"בכל מהלך הדברים באותן שנים, המשיך החוב לבנק לצבור ריבית גבוהה ביותר, בריבית דריבית, כך שרוב רובו של החוב מורכב מתוספות ריבית אלו, ואילו היה הבנק נוקט פעולה מהירה, היה בכך כדי להביא להפחתת החוב, עד כדי פירעונו המלא, במימוש הנכס";

ובמילים אחרות: אילו במקום לנקוט סחבת ולגרור רגליים היה הבנק ממנה כונס זמן קצר לאחר תחילת הפיגורים, ומוכר את הנכס תוך זמן קצר ולא בהתמהמהות של חמש שנים נוספות, אזי החוב לא היה תופח כל כך, המכירה היתה מכסה את מלוא סכום החוב, ולבנק לא היה שום מקום לתבוע אותה בגין יתרת החוב על תמורת הנכס.

כב' השופט כספי קבע כי "הגנה זו היא הגנה ראויה", למרות שהבת, מבקשת הרשות להתגונן, לא פירטה בבקשת הרשות להתגונן מהו פרק הזמן הסביר שהיה דרוש לבנק לפי גישתה, לא צירפה חישוב המראה מה היה באופן מפורט גובה הריבית הנחסך אילו פעל הבנק במועד, מה היה גובה החוב לאחר מכן וכו' (שכן בשלב הרשות להתגונן אין בודקים כיצד יוכיח המבקש את טענותיו, אלא שואלים האם בהנחה שיוכל להוכיח את טענותיו, מקימות לו טענות אלה הגנה).

כב' השופט כספי הסב את תשומת לב המבקשת כי לשם הוכחת הגנתה עליה להציג מסמכים וחישובים מפורטים, והזהיר אותה כי אם בסופו של יום יתברר כי לא היה מקום ליתן רשות להתגונן זה, מסיבות ענייניות או מהעדר ראיות כאמור, תשא המבקשת בהוצאות בקשה זו (בנוסף להוצאות ההליך כולו); אולם מאידך גיסא, לא חייב אותה בהוצאות בשלב בקשת הרשות להתגונן עצמו - דבר המראה כי סבר שהגנתה בטענה זו היא הגנה חזקה.

חשוב להפנות כאן זרקור אל התנהגותו של הבנק, כפי שזו משתמעת מהחלטתו של כב' השופט כספי:

בנק ש"ישן", מתמהמה במימוש בטוחה שבידו, ובינתיים החוב צובר ריביות פיגורים גבוהות, אינו יכול לצאת נשכר מהתמהמהותו. יש שתי דרכים לפרש אמירה זו:

דרך אחת היא לומר שבית המשפט רואה בהתמהמהות זו התנהגות שלא בתום לב: הבנק מתמהמה בכוונה, כדי שהחוב יתפח מהריביות הגבוהות. "לא אכפת" לבנק שתמורת מכירת הנכס לא תכסה את החוב לאחר תפיחתו, מפני שהבנק בונה על זה שיגבה את ההפרש מהערבים;

דרך אחרת היא לומר שאפילו אם ההתמהמהות אינה בכוונה אלא מהתרשלות "סתם", עומס של עורך הדין של הבנק, סדר עדיפויות פנימי וכו', עדיין הבנק אינו ריבוני לבחור לעצמו מתי יתבע את הלווה, מתי ימנה כונס נכסים ומתי ימכור את הנכס: חובת הזהירות של הבנק וחובת האמון של הבנק כלפי הלקוח מחייבות את הבנק לפעול בשקידה ראויה, לממש את הנכס במהירות סבירה ולא לתת לחוב לתפוח בזמן שהבנק מתרשל; ההתרשלות בקיום שקידה ראויה במימוש הבטוחה היא עוולה, וכידוע, "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה".

תא 33616/07, בנק מזרחי טפחות נ' שרביט תמר ואח',

ניתן ביום 13.11.08, בבית משפט השלום בת"א, כב' השופט צבי כספי.

כיצד טיפל רופא העור בדלקת השקדים של השכן שלו

תארו לעצמכם את המקרה הבא:

אדם מרגיש כאב בגרון. מסתכל בראי, אומר "אאאאה", ורואה שהשקדים אדומים ונפוחים. דופק על הדלת של השכן שלו, ראובן, ואומר לו – רובן, יש לי דלקת בגרון, תן לי איזה משהו לגרון;

אומר לו השכן, אבל משה, אני רופא עור, אתה צריך רופא אף אוזן גרון, אני לא יכול לעזור לך!

אומר האיש, אהה, אתה לא רוצה לעזור לי! לא בסדר אתה! אני אתמול עזרתי לך ברצון כשבקשת להתניע את האוטו שלך עם כבלי הצתה!

רואה רופא העור שהשכן שלו נעלב, ועוד מעט תהיה פה אי נעימות, אומר לו חכה רגע. הולך לחדר העבודה, מוציא מהמגירה משחה מאלחשת כאבים, ונותן לו: אם לא יועיל, לא יזיק.

מורח משה את המשחה על השקדים, ובאמת הם מפסיקים לכאוב: משחה מאלחשת, כבר אמרנו, כן? אבל בפנים, בתוך השקדים, החיידקים משתוללים, והדלקת מתפתחת. השקדים מתנפחים מתחת לאלחוש, ובסוף אין ברירה, האיש משה מגיע לבית חולים. הרופאים מזדעזעים מהמצב, ושואלים אותו – למה הגעת רק עכשיו? למה לא פנית לרופא קודם?

פותח עליהם משה שתי עיניים תמהות, ואומר: "אבל פניתי לרופא! הוא נתן לי משחה! ואני מרחתי אותה!".

זה המשל; ומה הנמשל?

בעריכת דין, כמו ברפואה, יש התמחויות: כמו שרופא עור לא יכול לטפל בשקדים מודלקים אלא רק רופא אף אוזן גרון, כך עורך דין המתמחה בדיני אישות לא יכול לטפל בתיקי בנקאות.

הבעיה היא, כמובן, שאנשים הנתבעים על ידי בנקים מצויים במצוקה כספית, וקשה להם לשלם את שכרו של עורך דין המתמחה בעניין; לכן הם פונים לשכן שלהם, לבן דוד שלהם (ולמי אין בן דוד עורך דין היום?) ומבקשים "שיעשה להם טובה".

כפי שנוכחנו פעמים רבות בפרקטיקה, ה"טובות" האלה ממי שאינו מתמצא, עלולות לגרום נזק בלתי הפיך; והיום נספר בקצרה רק על מקרה אחד כזה:

בנק תבע אשה בטענה שהיא ערבה לחוב של קרוב משפחה כלשהו, בסכום לא גדול. התביעה היתה בסדר דין מקוצר, כמקובל בתביעות מסוג זה, והאשה הגישה בקשת רשות להתגונן, בטענה אחת ויחידה – שהחתימה אינה חתימתה; כלומר, טענת זיוף.

לתחום דיני הבנקאות יש שפה משלו וכללים משלו, שצריך להכיר אותם: בקשת רשות להגן בטענת זיוף חתימה צריכה להיות מלווה בחוות דעת מומחה של גרפולוג בעל התמחות ספציפית בהשוואת כתבי יד (ולא כל הגרפולוגים מומחים לכך). בלי חוות דעת כזו, מתבססת טענת הזיוף רק על דבריו של החותם, והוא, כמובן, בעל אינטרס בתוצאת ההליך. עורך דין שמתמחה בתחום לא היה חולם להכנס לאולם בית המשפט בלי חוות דעת כזו: זה חלק הכרחי מה"טקס" הקבוע שצריך להתנהל במסגרת הדיון.

מכיוון שאותה אשה סבלה מחסרון כיס, היא שכרה עורך דין אשר ככל הנראה לא היה בקיא בתחום דיני הבנקאות, לא הכיר את הניואנסים של התחום ואת הפרקטיקה הנוהגת בו, ולא הגיש חוות דעת גרפולוג.

באופן צפוי לחלוטין , דחה בית המשפט השלום את בקשת הרשות להתגונן, וקבע כי האשה לא הצליחה להוכיח את טענת הזיוף – תוך שהוא מחייב אותה גם בהוצאות משפט.

ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין נדחה אף הוא מאותו טעם, ומכיוון שהמדובר היה בפסק דין כספי ובסיכויי ערעור נמוכים, נדחתה גם בקשתה של האשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה בערעור.

האשה היתה משוכנעת שאינה חייבת דבר ושערעורה יתקבל, ולכן לא שלמה את הסכום שנפסק נגדה בבית משפט השלום; ואילו הבנק מצדו הגיש את פסק הדין של בית משפט השלום לביצוע בהוצאה לפועל זמן קצר לאחר שניתן פסק הדין, והסכום שבפסק הדין צבר ריבית מואצת ושכר טרחת עורך דין בסכומים גבוהים, כפי שקבוע בחוק לגבי חובות שנמסרו לביצוע בהוצאה לפועל.

סוף הדבר היה שאחרי כמה שנים של דיונים מתישים ועגמת נפש נאלצה אותה אשה לשלם את הסכום לו היתה ערבה -שצמח במשך השנים בהם נמשכו הדיונים ליותר מפי עשרים! מסכומו המקורי- עד הפרוטה האחרונה.

לווים – היזהרו ממתווכי משכנתאות!

המקרה בו נעסוק היום אינו לקוח מפסק דין אלא מתיק בית משפט שנתבקשנו לטפל בו, ומתוך העיסוק במקרה הספציפי עלתה נקודה שאנו מוצאים לנכון להתמקד בה כדי לסייע ללקוחות להמנע מתקלה.

משבר האשראי העולמי בעיצומו, ואין מחלוקת כי צפויות בכלכלה העולמית מספר שנים קשות. המומחים ובעלי התפקידים מרגיעים כי הבנקים בישראל בטוחים ולא יקרסו, אולם אין מחלוקת כי אם עד כה נקטו הבנקים במדיניות שמרנית, מעתה ינקטו במדיניות שמרנית פי כמה וכמה.

אחת ההשלכות של המדיניות השמרנית הצפויה היא כי יהיה הרבה יותר קשה לקבל משכנתא לרכישת נכס מקרקעין, הביקוש בשוק המקרקעין יקטן (עקב העדר מקורות מימון), ומחירי הנדל"ן ירדו.

עבור מי שהפרוטה מצויה בכיסו, זוהי בשורה טובה – זה יהיה זמן טוב לרכוש נכסי מקרקעין בזול; אבל אלו (שהפרוטה מצויה בכיסם) הם, כמובן, מיעוט בכלל הציבור. עבור כל השאר, שהם הרוב, המשמעות היא האטה בענף הנדל"ן, שהוא אחד הקטרים המושכים את המשק, פיטורי עובדים בענף הבנייה, ואולי, חלילה, אפילו קריסה של חברות בנייה שממנו את הבנייה בהלוואות בנקאיות (המכונות ליווי בנקאי).

על רקע זה, חשוב לשים לב לסיפור הבא:

פלוני רצה לנצל את אחוזי הבניה להם היה זכאי ולבנות הרחבה לביתו, אולם כסף לא היה לו. ראה מודעה המציעה שירותי תיווך משכנתא, והתקשר. המתווך אותו פגש היה איש נחמד ורב קסם אישי, שהבטיח לו כי יטפל עבורו בכל הניירת הכרוכה בהשגת המשכנתא, ועוד הבטיח כי "במקרה" יש לו קשרים מצויינים בבנק של פלוני, וכי המשכנתא מובטחת, למרות שפלוני לא היה מועסק באותו מועד ולא היתה לו שום הכנסה.

המתווך אכן קיים את הבטחתו, לקח מפלוני את כל הטפסים, מילא אותם, הגיש אותם לבנק תוך כדי שפלוני משעבד להבטחת ההלוואה את ביתו – אותו בית שרצה להרחיב (זוהי ה"משכנתא" המדוברת – מלשון משכון, היינו שעבוד); ולאחר זמן מה אכן נעתר הבנק ונתן לפלוני הלוואה של 700,000 ש"ח;

אלא שלמרבית הצער, פלוני לא ראה מהלוואה זו אגורה שחוקה אחת: לאחר זמן קצר התברר לו כי המתווך הזריז לקח את כל הכסף, כל אותם 700,000 ש"ח לכיסו (מקובל להגיד "לקח לכיסו ונעלם", אלא שבמקרה הספציפי, המתווך עז הפנים אפילו לא טרח להעלם).

לא נעסוק כרגע בפרטי המקרה הספציפי ומה אירע לאותו פלוני מאז, אלא בלקח שניתן ללמוד מהמקרה ולהיזהר ממנו:

קיימות בשוק חברות רבות המציעות שירותי תיווך משכנתאות. חלקן, מן הסתם, חברות הנותנות שירותים נחוצים בכך שהן דואגות לקבל ממבקש המשכנתא את כל המסמכים הנחוצים, מסייעות לו להשיג את המסמכים, מסייעות במילוי הטפסים ודואגות להגיש לבנק ערכה מסודרת של כל המסמכים הנדרשים, באופן שהאישור של הבנק ינתן במהירות. חברות כאלה מסייעות לאנשים שאינם יודעים, אינם יכולים או אינם רוצים להתעסק עם טפסים ובירוקרטיה;

חברות כאלה הן בקצה אחד של הספקטרום; אולם בקצה השני של הספקטרום קיימות חברות ומתווכים מסוגו של המתווך שלקח לכיסו את כספו של פלוני: חברות שפניהן לפגוע באותם אנשים פשוטים ותמימים, שאינם יודעים להגיש את בקשות המשכנתא בעצמם. מטבע הדברים, דווקא האנשים שנזקקים לעזרה מקצועית בהכנת בקשה למשכנתא, הם אותם אנשים שקל להפיל אותם בפח.

מה ניתן לעשות? ישנם מספר דברים שאפשר וכדאי לעשות:

 לא להפקיר את הזירה למתווך, ולא לתת לו ללכת לכל הפגישות בבנק לבד;

 לבדוק את טפסי המשכנתא, ולראות שבמקום המיועד לפרטי חשבון הבנק אליו תכנס המשכנתא רשומים פרטי החשבון שלכם ולא של המתווך, חלילה;

 והחשוב מכל - לקרוא בעיון את ההסכם עם המתווך, ולא להסכים לשום סעיף שאומר שהמתווך יהיה נאמן על כספי המשכנתא או שהכספים יועברו לחשבונו, גם אם המתווך מספר סיפור שזה (הנאמנות או ההעברה לחשבונו) תנאי של הבנק למתן המשכנתא, תנאי שבלעדיו הבנק לא יתן את המשכנתא: מתווך הגון אינו מחפש דרכים לקבל או להחזיק את המשכנתא בידיו, וכל דרישה כזו צריכה להדליק נורה אדומה, ועדיף, לדעתנו, לא לנסות לפתור את הבעיה של הנורה האדומה, אלא פשוט לקום, "לקחת את הרגליים" ולצאת מהמשרד של אותו מתווך משכנתא בלי דיבורים נוספים.

הוצאות חריגות בגובהן נפסקו כנגד בנק דיסקונט בגין הטעיית בית המשפט

במרכזו של פסק הדין שנסקור היום עומדת קביעת בית המשפט, כי הבנק העמיד חוב לפרעון מיידי, למרות שהלקוחות פרעו באותו זמן סכום כמעט כפול מהסכום שהיו חייבים לפרוע; ולצד הקביעה העיקרית – מספר התפתחויות דרמטיות.

התובע הינו בנק דיסקונט לישראל, והנתבעים הם חברה בשם הג'ונגל של אלי בע"מ ועוד שלושה יחידים, שהם (יש להניח) בעליה וערבים לחובותיה.

במועד כלשהו היה לחברה חוב בבנק בסך של 863,723, והיא הגיעה עם הבנק להסכם לפיו החברה והיחידים הנתבעים יקחו שש הלוואות, באמצעותן יפרעו את החוב הנ"ל.

במועד מסויים סבר הבנק כי הנתבעים (החברה והיחידים) אינם פורעים את ההלוואות כסדרן, העמיד את יתרת החוב הבלתי מסולקת (לשיטתו) לפרעון מיידי, והגיש תביעה כנגד הנתבעים.

הנתבעים הציגו חוות דעת של דוד אברון מחברת מ.א. בקרה לפיה במועד העמדת יתרת החוב הבלתי מסולקת לפרעון מיידי, לא זו בלבד שפרעו את כל ההלוואות כסדרן, אלא שפרעו אפילו יותר מהנדרש; וכב' השופט כספי נתן להם רשות להתגונן בטענה זו.

לשם בדיקת הטענה מינה בית המשפט את רו"ח יעקב שגב, ורו"ח שגב קבע כי ממועד ההסכם ועד מועד הגשת התביעה היו הנתבעים צריכים לפרוע על פי ההסכם סך של 78,076 ש"ח בגין קרן ההלוואה, ועוד 13,979 ש"ח בגין הריבית שנצברה על הקרן לאותו מועד, כלומר, בסך הכל 92,055 ש"ח, כאשר בפועל שולם על ידיהם סכום בסך של -.149,395 ש"ח; ובמילים אחרות: לא זו בלבד שהנתבעים פרעו בתקופה הנדונה את כל הנדרש מהם על פי ההסכם עם הבנק, אלא שפרעו פרעון ביתר בשיעור של למעלה מ- 62%.

לאור זאת קבע כב' השופט כספי כי במועד בו הגיש הבנק את התביעה לא היה שום מקום להעמיד את יתרת החוב הבלתי נפרעת לפרעון מיידי, ודחה את תביעת הבנק כנגד הנתבעים.

עד כאן מהלך עניינים די שגרתי, במסגרתו מתברר בהליך משפטי, באמצעות מומחים לבדיקת חשבונות בנקים, כי לא היה בסיס לתביעת הבנק כנגד הלקוחות.

יחד עם זאת, פסק הדין מעלה מספר תהיות קשות ביותר: כיצד לא ראה הבנק בספריו לפני הגשת התביעה כי הנתבעים פרעו כמעט כפול ממה שנדרשו; כיצד סבר הבנק כי פרעו פחות ממה שנדרשו; מדוע לא ביצע הבנק, לפני הגשת התביעה, בדיקות קפדניות יותר באשר למצב חשבונם של הנתבעים; וכמה תביעות של בנקים כנגד לקוחות התלויות ועומדות כיום בבית המשפט דומות לתביעה הזו בכך שהוגשו ללא בדיקה מספקת מצד הבנק, ויתבררו בסוף ההליך כחסרות שחר – כל אלה שאלות שמעלות ספקות לגבי הזהירות שאמורים הבנקים לנקוט לפני הגשת תביעות נגד לקוחות.

אלא שבנקודה זו בפסק דינו של כב' השופט כספי חלה התפתחות מפתיעה. הבנק טען, לגבי אחת מאותן שש הלוואות שלקחו הנתבעים לכיסוי חובם, כי היא היתה הלוואה של 100,000 ש"ח שהיתה אמורה להפרע בתשלומים חודשיים של 8,334 ש"ח. הבנק טען כי ממועד ההסכם ועד מועד התביעה היו הנתבעים אמורים לפרוע על חשבון הלוואה זו כ- 55,000 ש"ח, בעוד שפרעו תשלום אחד בלבד של 8,334 ש"ח.

הנתבעים הצליחו להוכיח כי ההלוואה היתה אמורה להפרע לא בתשלומים חודשיים, אלא בתשלומים תלת חודשיים, ולפיכך התשלום ששולם הוא התשלום היחיד שהיה צריך להיות משולם עד מועד הגשת התביעה.

כב' השופט כספי קבע כי הבנק הטעה את המומחה של הבנק ביודעין: הבנק ידע כי התשלומים היו תלת חודשיים, ובכל זאת הציג בפני המומחה מצג כאילו היו הם תשלומים חודשיים; ובמילותיו הקשות של כב' השופט כספי:

"למעשה הטעה הבנק את המומחה ופעל בניגוד להוראות בית המשפט ולכך, כמובן, יינתן ביטוי בפסיקת ההוצאות".

כפועל יוצא ממילים קשות אלה פסק כב' השופט כספי לנתבעים הוצאות בסכום חריג ביותר של 100,000 ש"ח ומע"מ (סכום הגבוה יותר מכל סכום הקרן והריבית שהנתבעים פרעו בגין החוב שלהם - 92,055 ש"ח, כזכור), ועקב ההטעיה שהטעה הבנק את המומחה חייב השופט כספי את הבנק גם בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בסכום של -.5,000 ש"ח.

תא 17849/97, בנק דיסקונט נ' הג'ונגל של אלי בע"מ ואח',
ניתן ביום 22.09.08, בבית משפט השלום בת"א, כב' השופט צבי כספי.

כנגד כל הסיכויים: תביעת בנק נגד ערב נדחתה על הסף מחמת התיישנות

פסק הדין שנסקור היום עוסק במקרה בו טען ערב כי התביעה כלפיו התיישנה, ובית המשפט קיבל -לכאורה כנגד כל הסיכויים- את טענתו, למרות שהבנק טען שלוש טענות חזקות ונפרדות.

גיא פלד חתם כערב על כתב ערבות מתמדת מוגבלת בסכום בסך של 40,000 ₪ להבטחת כל חוב של חברת טריו אוטומטיים בע"מ. כלפי בנק מזרחי טפחות. מכיוון שנושא פסק הדין הינו התיישנות התביעה כלפי הערב, אין מנוס מלפרט מעט תאריכים:

ביום 24.11.98 הגיש הבנק תביעה נגד החברה החייבת;
ביום 20.12.98 ניתן פס"ד כנגד החברה החייבת לתשלום אותו חוב;
ביום 28.12.98 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל נגד החברה החייבת;
ביום 03.08.06 קבע ראש ההוצאה לפועל, כי מוצו ההליכים נגד החברה החייבת;
ביום 04.12.06 הגיש הבנק את התביעה נגד המבקש.

הערב טען כי התביעה כנגדו התיישנה, הואיל ולטענתו, עילת התביעה נגד הערב נולדה ביום בו נעשתה פנייה ראשונה לחייב העיקרי.

הבנק טען כי העילה לא התיישנה, ונימק בשלושה נימוקים:

ראשית, בכתב הערבות עליו חתם מר פלד היה סעיף מפורש בו ויתר על זכותו להעלות טענת התיישנות;

שנית, אם תמצי לומר שהסעיף אינו תקף, טוען הבנק כי עילת התביעה כנגד הערב היא עילה עצמאית המנותקת מעילת התביעה כנגד החייב העיקרי, וזאת מפני שכל אחת נובעת מהסכם אחר: העילה כנגד החייב העיקרי מהסכם ההלוואה, והעילה כנגד הערב, מהסכם הערבות. לפיכך, טען הבנק, במקרה הספציפי, "עילת התביעה" כנגד הערב נולדה רק 7 ימים לאחר משלוח מכתב דרישת החוב לערב, אשר נשלח ביום 30.8.06;

שלישית, אם תמצי לומר שהעילה כנגד הערב אינה עילה עצמאית, אזי יש לקבל את הגישה הפרשנית לפיה הוצאת אישור על ידי יו"ר ראש הוצל"פ כי מוצו הליכי ההוצל"פ נגד החייב העיקרי, מהווה עובדה חיונית לגיבוש עילת התביעה נגד ערב יחיד, ואת תקופת ההתיישנות יש למנות רק החל מהמועד בו הצהיר יו"ר ראש ההוצל"פ שמוצו ההליכים נגד החברה החייבת.

המחלוקת האחרונה בין הבנק והערב, בשאלה האם הצהרת ראש ההוצאה לפועל היא תנאי הכרחי לגיבוש עילת התביעה, מקורה בהוראת סעיף 17 ג (א) לחוק הערבות, הקובע כי -

"לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה:
ניתן פסק דין נגד החייב;
יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב נקט הנושה בכל הליכי ההוצל"פ... ".

כב' השופטת סימון קבעה כי בכל מקום שבו רצה המחוקק לקבוע שתנאי מסויים מפסיק את מירוץ ההתיישנות, הוא עשה זאת במפורש, ומכיוון שהמחוקק לא קבע שהמתנה לאישור יו"ר ההוצאה לפועל מפסיקה את מירוץ ההתיישנות, הרי שאיננה מפסיקה אותו.

הוראות תיקון מס' 1 לחוק הערבות באו להיטיב עם אותם ערבים שנכנסו בגדר הגדרת "ערב יחיד" ולהקל עליהם, לעומת המצב שהיה קודם לתיקון. אם תפורשנה הוראות סעיף 17 ג' לתיקון כהוראות שיש בהן כדי להאריך את מועד תקופת ההתיישנות, התוצאה תהיה שתיקון מס' 1 לחוק הרע עם הערבים ופגע בזכויותיהם. פרשנות כזו הדעת אינה סובלת.

אין בהוראות סעיף 17 ג' לחוק כדי לאפשר לנושה לשקוט על שמריו ולפנות לקבלת אישור להגיש תביעה כנגד הערב לאחר חלוף שבע שנים מאז המועד בו נולדה עילת התביעה, אלא יש לפרש את סעיף 17 ג' הנ"ל כך שמיד לאחר קבלת פסק דין כנגד החייב העיקרי חובה על הנושה לפעול בצורה נמרצת כדי לגבות את חובו מהחייב העיקרי. אם התמזל מזלו וקיבל את האישור לאחר שנה מהפנייה לחייב העיקרי, נותרו לו שש שנים עד ההתיישנות, ואם איתרע מזלו וקיבל את האישור לאחר שש שנים ואחד עשר חודשים, נותר לו חודש עד תום תקופת ההתיישנות. כך או כך – תקופת ההתיישנות בעינה עומדת, ואינה מושפעת מהמועד בו נתן יו"ר ההוצאה לפועל אישור בדבר מיצוי ההליכים נגד החייב העיקרי;

שכן לא יתכן לחשוף את הערב לאפשרות, שתוגש נגדו תביעה לאחר שחלפו מעבר לשבע שנים מאז נתקבל פסק דין כנגד החייב העיקרי. אם תותר הגשת תביעה כזו במועד כה מאוחר עלול להיווצר מצב, בו בשל חלוף השנים יתכן ולא יהא באפשרותו של הערב להתגונן כיאות.

את טענתו השניה של הבנק, לפיה העילה כנגד הערב מתחילה ביום בו פנו אליו לראשונה, דחתה השופטת סימון בקצרה ואמרה כי לא יתכן לקבל פרשנות כזו: לפי פרשנות זו, הבנק יכול לקבוע לעצמו מתי מתחיל מירוץ ההתיישנות, שכן לפי ההיגיון של הטענה הזו של הבנק, הבנק יכול לפנות אל הערב לאחר עשרים שנה, והתביעה תתיישן שבע שנים מאותו יום, כלומר – לאחר עשרים ושבע שנה...

"תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת, שכן יש בה פגיעה חמורה בערב. לא ייתכן שיהיה מצב לפיו הערב יהיה חשוף במשך שנים רבות לאפשרות שתוגשנה נגדו תביעות עתידיות על ידי הבנק, כשהוא תלוי בהחלטה שרירותית של הבנק, באשר למועד הפנייה אליו".

באשר לטענת הבנק כי הערב ויתר על טענת ההתיישנות בהסכם, אמרה כב' השופטת סימון בקצרה כי סעיף 19 לחוק ההתיישנות קובע שרשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה יותר (ובמקרקעין אף קצרה יותר), אולם אינם רשאים לוותר לחלוטין על תקופת ההתיישנות, ובכל מקרה הויתור היה בהסכם הערבות גופו, ולא בחוזה נפרד.

לפיכך דחתה כב' השופטת סימון את תביעת הבנק על הסף מחמת התיישנות וחייבה את בנק מזרחי טפחות בהוצאות גיא פלד בסך 5,000 ₪ ומע"מ.

בש"א 181068/07, תא 67137/06, פלד גיא נ' בנק המזרחי טפחות בע"מ,
ניתן ביום 6.10.08, בבית משפט השלום בת"א, כב' השופטת ורדינה סימון.

פרוטוקול שעבוד רכב "התגלה" כפרוטוקול שעבוד בלתי מוגבל בסכום של כל נכסי החברה

הפעם אחרוג ממנהגי, ובמקום סקירה של פסק דין ברצוני להביא בפניכם "מעשה שהיה" – עניין שהובא לטיפול משרדנו לפני זמן קצר, כאשר לקוח בא לבנק כדי לחתום על פרוטוקול שעבוד רכב, וגילה כי נדרש לחתום על שעבוד בלתי מוגבל בסכום של כל נכסי חברתו.

אחד מלקוחותי ביקש לרכוש רכב לעסקו, שהוא חברה בע"מ, ולשם כך בקשה החברה ליטול הלוואה מבנק מזרחי טפחות על כמחצית שווי המכונית.

הבנק מסר למרשי נוסח סטנדרטי של פרוטוקול שעבוד, הנושא את הכותרת "פרטיכל ליצירת שעבוד ע"י חברה", ובקש כי עורך הדין של החברה יאשר כי ההחלטה התקבלה כדין, בהתאם למסמכי ההתאגדות של החברה ועל פי הרשאות החתימה בחברה.

כאשר הגיע נציג החברה למשרדי עם פרוטוקול יצירת השעבוד, חשכו עיני:

התברר לי כי "בהזדמנות זו", שהחברה רוצה ליטול הלוואה לרכישת רכב, הכניס הבנק לפרוטוקול סעיף לפיו החברה החליטה "לחתום על אגרת חוב ללא הגבלת סכום לטובת בנק מזרחי טפחות בע"מ, להבטחת חובות קיימים או עתידיים של החברה לבנק מזרחי טפחות";

ובמילים אחרות – בפרוטוקול הסטנדרטי שהונפק לחברה לצורך יצירת שעבוד על רכב שבקשה לרכוש בהלוואה מהבנק, חתמה החברה למעשה כי היא משעבדת את כל נכסיה, ללא הגבלת סכום, להבטחת חובות עתידיים שיהיו לה כלפי בנק מזרחי טפחות.

אין צורך להסביר שאין ולא היתה שום סיבה שכאשר החברה רוצה הלוואה על מחצית סכום רכישת רכב, היא תידרש לחתום על ערבות בלתי מוגבלת בסכום לטובת הבנק - שהרי החברה לא ביקשה מהבנק שום אשראי מלבד האשראי הספציפי לרכישת הרכב; ולפיכך אני סבור כי הבנק נוהג בחוסר תום לב כאשר הוא מנסה להחתים את החברה על ערבות בלתי מוגבלת לחובות עתידיים.

תחקרתי את נציג החברה והתברר לי כי באופן בלתי מפתיע, שום פקיד של הבנק לא הסביר לנציג החברה שהיה בקשר עם הבנק על מה הוא נדרש לחתום; מצד שני, כן הסבירו לנציג החברה, כי המדובר בטופס סטנדרטי, "עליו חותמים כולם".

זה המקום לציין כי שפת האם של מנהלי מרשתי אינה עברית והם אינם ילידי הארץ, ולכן הבנתם את משמעות הטפסים עליהם הם נדרשים לחתום, כמו גם הבנתם את החוק והנוהג בישראל, הינם פחותים משמעותית משל דוברי עברית מלידה, ודי לחכימא.

נקבע בפסיקה פעמים רבות כי לבנק יש חובת אמון כלפי לקוחותיו, וכי חובה זו כוללת מתן הסבר מלא וגילוי נאות על משמעות כל מסמך עליו נדרש הלקוח לחתום. מכאן שאי מתן הסבר מלא וראוי עלול להוות חריגה של הבנק מחובת האמון המוטלת עליו כלפי לקוחותיו, כפי שזו פורשה בפסיקה.

כאילו לא די בהפרת חובת האמון בהוספת הערבות הכללית והבלתי מוגבלת בסכום בסעיף הראשון, הרי שגם הסעיף השני של הפרוטוקול (העוסק בשעבוד על הרכב הספציפי נשוא ההלוואה), דורש כי ירשם על הרכב שעבוד מלא, בעוד שהמימון לרכב אותו מעמיד הבנק לרשות החברה הינו בשיעור של כ- 50% בלבד.

אין צורך להסביר כי קיימת נפקא מינא בין שעבוד המוטל על כל ערך הרכב, ובין שעבוד המוגבל לסכום ההלוואה שנלקחה למימונו:

אם חלילה מגיעים למצב שהבנק מממש את השעבוד ומוכר את הרכב, הרי שאם התמורה שהתקבלה מהמימוש עולה על סכום ההלוואה, אזי כאשר מובהר במפורש שהשעבוד הוא רק עד גובה ההלוואה, עודף התמורה על יתרת ההלוואה (השייך לבעל הרכב) אינו משועבד, והבנק צריך להעבירו ישירות לבעל הרכב עם קבלתו מהרוכש.

נדחתה תביעת בנק כנגד ערב שחתימתו זויפה

פסק הדין הקצרצר דנן עוסק בתביעה כנגד ערב, שטען כי חתימתו זויפה וטענתו אומתה בבדיקת פוליגרף, ומעלה שאלות ותמיהות קשות ביותר כנגד הבנק.

עובדות המקרה היו כדלהלן: גב' לריסה לוזוביק לקחה הלוואה מבנק דיסקונט למשכנתאות, לא פרעה אותה כפי שהתחייבה, ובנק דיסקונט תבע את הערבים -דמיטרי רפופורט ויעקב קופצ'בסקי- על יתרת החוב בסך 206,160 ₪.

להגנתו טען רפופורט כי אינו חתום על חוזה ההלוואה, כי אינו מכיר את הלווה, וכי הגיש תלונה במשטרה בגין זיוף חתימתו.

הצדדים הגיעו להסכמה לפיה המחלוקת בתיק תוכרע על פי בדיקת פוליגרף שתיערך לרפופורט, כאשר השאלה שתעמוד לבדיקה במכון הפוליגרף תהיה האם רפופורט חתם על כתב הערבות אם לאו, והתשובה תכריע את התיק: ימצא דובר שקר – תתקבל התביעה כנגדו במלואה; ימצא דובר אמת – תדחה התביעה כנגדו במלואה.

תוצאות הבדיקה הראו כי רפופורט הינו דובר אמת, ובהתאם להסכמת הצדדים דחה בית המשפט את תביעת הבנק כנגד רפופורט, ופסק לו סך של 850 ש"ח כהוצאות משפט (כולל בדיקת הפוליגרף) ושכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪ + מע"מ.

עד כאן – לכאורה שום דבר מיוחד: פסק דין "טכני" לחלוטין, במובן זה שהצדדים הגיעו להסכם דיוני בדבר קבילותה של בדיקת פוליגרף (בדיקת פוליגרף אינה ראיה קבילה אלא אם הצדדים הסכימו בהסכם דיוני שתהא קבילה), ובית המשפט פסק בהתאם להסכם הדיוני ולתוצאות הבדיקה;

אולם פסק הדין מעלה שתי הערות, הקשורות זו לזו:

ראשית – לא הובהרו הנסיבות בהן הגיע הבנק למצב שעל הערבות קיימת חתימה מזויפת, שהרי על פקיד הבנק המחתים על הערבות קיימת חובה לאמת את זהות הערב. הערב שחתם בחתימתו של רפופורט עשה, מן הסתם, אחת משתיים: או השתמש בתעודת זיהוי מזויפת, או השתמש בתעודת הזיהוי של רפופורט, שאבדה או נגנבה לו.

בשני המקרים היה פקיד הבנק אמור לחשוד במשהו – אם תעודת הזיהוי היתה מזויפת, מן הסתם היו סימנים שהצביעו על היותה מזויפת, סימנים שפקיד בנק מיומן היה אמור להבחין בהם; ואם תעודת הזיהוי היתה של רפופורט, יש להניח שהאדם שחתם בשמו היה שונה במקצת במראהו מרפופורט, באופן שהיה צריך למשוך את תשומת לבו של פקיד הבנק.

כך או כך – המקרה מצביע על כך שנהלי אימות זהות הערב הנהוגים כיום בבנקים אינם מספיקים כדי למנוע מצב בו מגלה אדם שחתימתו זויפה על כתב ערבות, והוא ערב בלא ידיעתו לחובו של אדם בלתי מוכר לו;

ושנית - בהמשך לאמור לעיל לגבי כך שהנהלים הנהוגים כיום אינם מספקים, הרי שמצב בו אדם התחזה לאחר וחתם בשמו כערב בבנק הוא מצב המעלה חשש כי הבנק התרשל באימות זהותו. לפיכך, ככל שנגרמו למר רפופורט נזקים והוצאות מעבר לניהול המשפט עצמו (פגיעה בשמו הטוב, עיקולים שהוטלו עליו וכו'), קרוב לודאי שעומדת לו זכות תביעה נזיקית כנגד הבנק בעוולת הרשלנות.

תא 056807/03, בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' רפופורט דמיטרי,
ניתן ביום 21.9.08, בבית משפט השלום בת"א, כב' השופט יעקֹב שינמן.

דו"חות כספיים מבוקרים הינם מקור אמין לנתוני שיעורי הריבית ששולמו לבנק

החלטה קצרה (בת שלושה עמודים) שניתנה על ידי כבוד השופט צבי כספי לפני שבועיים (7.9.08) עשויה לבשר את תחילתה של "מיני מהפיכה" לטובת לקוחות הבנקים המעוניינים לבדוק את האופן בו ניהל הבנק את חשבונם.

בנק איגוד לישראל תבע את חברת בטונים בע"מ כחייבת עיקרית, ואת בעליה ומנהליה, יעקב ואליעזר סגל, שערבו לחובה.

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. תביעה בסדר דין מקוצר מתייחדת בכך שהיא תביעה לסכום כסף קצוב שיש עליו ראיה בכתב. בתביעות כאלה, בסדר דין מקוצר, אין לנתבע זכות קנויה (אוטומטית) להגיש כתב הגנה, אלא עליו לקבל מבית המשפט רשות להגיש כתב הגנה.

מכיוון שעניינם של בנקים הוא בדרך כלל לתת אשראי כנגד מסמכים (הלוואת משכנתא כנגד מסמכי משכון, מסגרת אשראי כנגד בקשה להקצאת אשראי וכו'), אזי הרוב המכריע של התביעות שתובעים בנקים את לקוחותיהם עונה לקריטריונים של תביעה בסדר דין מקוצר –סכום קצוב וראיה בכתב. לפיכך תבע הבנק את החברה ואת הערבים בסדר דין מקוצר, והנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן.

כדי לקבל את הרשות להגיש כתב הגנה יש להגיש לבית המשפט בקשת רשות להתגונן, אליה מצורף תצהיר של הנתבע. לעיתים קרובות קובע בית המשפט דיון בבקשה, והמצהיר נחקר על תצהירו.

ההלכה היא שבשלב בקשת הרשות להתגונן אין צורך להראות הגנה חזקה, מלאה ומוכחת, אלא "סיכוי להגנה" – כלומר, שאם בית המשפט ייתן רשות להתגונן, לא יתברר בדיעבד שההגנה היתה מופרכת, בזבזה את זמנו של בית המשפט ועכבה את תשלום כספו של התובע.

הנתבעים לא כפרו בחוב, אלא טענו טענות שכנגד, לפיהן גרם להם הבנק לנזקים בכך שפעל שלא כדין במעשיו ובמחדליו:

א. חישב ריבית על פי 360 ימים בשנה במקום 365 ימים;
ב. לא סיפק להם מסמכים הנוגעים לחשבונות אחרים, של חברות אחרות, בהן היו יעקב ואליעזר ערבים ובכך מנע מהם לקזז את זכויותיהם באותם חשבונות כלפי החשבון נשוא התביעה;
ג. מימש נכסים שהיו משועבדים לבנק כבטוחות, ואשר נעשה בזמן "לא טוב" למימוש נכסי מקרקעין וגרם לכך שתמורת המימוש היתה קטנה מזו שהיתה יכולה להתקבל;
ד. לא איפשר לנתבעת לקבל אשראי ארוך טווח בהלוואות שהריבית בגינן נמוכה יותר והמשיך לחייב את הנתבעת בריבית חריגה עקב יתרת חובה גבוהה בחשבונה.

כבוד השופט כספי דחה את שלוש טענות הנזק האחרונות, אולם קיבל את הטענה הראשונה, בדבר נזק שנגרם לנתבעים מחישוב הריבית לפי 360 ימים במקום 365 ימים.

עד כאן אין בהחלטה שום דבר חדש: נושא חישוב הריבית על פי 360 ימים בשנה נדון בעבר במספר רב של פסקי דין, וטענה כזו היא טענה ההולכת "על בטוח" במסלול כבוש.

החידוש בהחלטה של כבוד השופט כספי הוא בכך שהוא קבל את התחשיב של המומחה מטעם הנתבעים, למרות שהתחשיב לא התבסס על דפי בנק, אלא על הדו"חות הכספיים של הנתבעת:

"החישוב שנעשה על ידי המומחה בחוות הדעת מאיין למעשה את התביעה שכן סכום הריבית הראויה להחזר על ידי הבנק, גבוה יותר מאשר סכום החוב הנתבע.

לא מצאתי כי בחקירתו הנגדית של המומחה הופרכה חוות הדעת או כי נמצאה בה טעות מהותית.

המומחה מאשר כי בהעדר מלוא דפי הבנק, הוא חילץ את שיעורי הריבית ששילמה הנתבעת לבנק מתוך דוחות רווח והפסד של הנתבעת, וזה מקור אמין דיו, המבוקר על ידי רואה חשבון ומוגש לרשויות המס, כדי להפיק ממנו את הנתון, בהעדר סתירה לאותו נתון;

בוודאי שניתן להפיק ממנו את נתוני הריבית לשלב זה של הדיון ואין חובה על המומחה להתבסס דווקא על דפי הבנק, בין שישנם ברשותו ובין שאינם, אם המקור האחר הוא אמין ואמינותו לא נסתרה בחקירה הנגדית".

ההחלטה פותחת אפשרויות חדשות לחישוב סכומי נזק שנגרמו על ידי בנק: עד היום, היו צריכים לקוחות לקבל מהבנק את דפי הבנק של חשבונם. כאשר מדובר בדפי בנק שאינם מתייחסים לשנה הנוכחית נוהג הבנק לגבות תשלום עבור כל דף בנק, המגיע עד 25 ש"ח לעמוד.

אין צורך לומר שככל שהפעילות בחשבון היתה אינטנסיבית יותר, יש בחשבון יותר דפי בנק, והתשלום הנדרש בגינם הופך להיות גבוה יותר ביחס ישיר להיקף הפעילות, עד כדי כך שהוא עלול להוות חסם של ממש, המונע מהלקוח לקבל את המידע.

במקרים אחרים, מחפש הבנק סיבות שלא לתת את דפי הבנק או מסמכים אחרים הנדרשים לשם ביסוס התביעה או ההגנה נגדו, והלקוח נדרש לנהל הליך זוטא רק כדי לקבל את המסמכים. כך, למשל, אומר כב' השופט נסים ישעיה בפסק דין מגדל הזוהר נ' בנק לאומי (הפ 1046/07):

"המשיב סירב ומסרב להמציא למבקשת דפי חשבון ומסמכים באשר לחשבונות הפקדונות המתנהלים אצלו.

כאשר מדובר ביחסי בנק – לקוח די בעובדה זו, כדי להקים עילה או להצדיק מתן הסעד המבוקש. כך על מנת לאפשר למבקשת לבדוק האם זכאית היא לכספי הפקדון או לחלקם".

לפיכך, העקרון שקבע כב' השופט כספי, לפיו ניתן לקבל (לפחות בשלב בקשת הרשות להגן, הדורשת הגנה לכאורית בלבד) טענת הגנה המתבססת לא על מסמכי הבנק אלא על מסמכים חיצוניים, והיישום של העקרון, בקביעה שדו"חות כספיים מבוקרים על ידי רואה חשבון הינם מקור אמין דיו, עשויים לשחרר את הלקוחות מהתלות בבנק.

מעתה, יתאפשר גם ללקוחות שאין בידם אפשרות לשלם את הסכום הנדרש על ידי הבנק וללקוחות שהבנק מסרב לתת להם את דפי הבנק שלהם, לבצע בדיקות ריבית ובדיקות אחרות לשם ביסוס עילות התביעה או טענות ההגנה שלהם.

תא 046031/06, בנק איגוד נ' בטונים בע"מ ואח',
ניתן ביום 7.9.08 בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, כב' השופט צבי כספי

הבנק הבינלאומי נמנע מלבדוק חתימת הלקוח על שיקים בסכומים קטנים, וחויב בפיצוי

מר איפרגן נדרש לטפל באביו החולה במשך תקופה ממושכת, במהלכה היה האב מאושפז בבית החולים, ובסופה נפטר האב. מחמת טרדותיו, לא שם לב מר איפרגן שנגנב ממנו פנקס שיקים, שהגנב "פיזר" המחאות מתוך הפנקס תוך זיוף חתימתו של מר איפרגן.

מר איפרגן לא שם לב גם לכך שהשיקים לא כובדו בשל העדר כיסוי מספיק ("אכ"מ"), שהבנק שלח לו התראות על הגבלת החשבון, ובסופו של דבר אף הגביל את החשבון.

חוק שיקים ללא כיסוי מאפשר ללקוח שחשבונו הוגבל להגיש ערעור על הגבלת חשבון תוך עשרים יום מיום שהבנק הודיע לו על ההגבלה (ותוך עשרה ימים אם המדובר בלקוח מוגבל חמור), אולם מחמת אותן טרדות של הטיפול באביו, החמיץ מר איפרגן גם את המועד להגשת ערעור.

לאחר פטירת אביו התפנה מר איפרגן לבדוק את מצב ענייניו בבנק, ותבע את הבנק בשלושה ראשי נזק:

נזקים שונים כתוצאה מתיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגדו עקב הגבלת חשבונו;
עמלות גבוהות שנגבו ממנו עקב החזרות השיקים, לעיתים גם מספר פעמים בגין אותו שיק;
פגיעה בשמו הטוב עקב הגבלת חשבונו שלא כדין וללא סיבה מוצדקת.

במהלך הדיון התברר כי אין מחלוקת שההמחאות שסורבו ושבגינן הוגבל החשבון הן המחאות שהחתימה עליהן זויפה, ואין מחלוקת על כך שהחתימה המזויפת אינה דומה אפילו בקירוב לחתימתו של מר איפרגן. כיצד, אם כן, הגיע הבנק למצב שהוא מכבד המחאות מזויפות על פניהן, שהזיוף בהן בולט וגלוי לעין?

נסיבות כיבוד ההמחאות המזויפות התבררו באולם בית המשפט, והתגלו כרשלנות חמורה ביותר מצד הבנק. בית המשפט קבע כי:

"חתימות המושך בשיקים הנ"ל אשר הוצגו לפרעון בבנק הנתבע אינן דומות כלל לדוגמת החתימה אשר מסר התובע בעת פתיחת החשבון ואף בינן לבין עצמן ישנו שוני.
מטעם זה ניתן לקבוע כי אילו היתה נערכת השוואה בין דוגמת החתימה שמסר התובע לנתבע לבין החתימות בשיקים המוצגים לפרעון, לא היה הנתבע מכבד אף לא אחד מן השיקים שכובדו והיה מסרב לכבד את שאר השיקים בפנקס לגביו ניתנה הוראת ביטול בדצמבר 2002 בנימוק של חתימה בלתי תקינה.
דא עקא שהתברר כי הנתבע אימץ מדיניות של סיכון מחושב לגבי שיקים שסכומם קטן, ככל הנראה מנימוקים של כדאיות, מדיניות שעל פיה אין בודקים תקינות חתימות בשיקים שסכומם עד 3,000 ₪. וכך באו הדברים לידי ביטוי בעדותה של העדה מטעם הנתבע הגב' סיגל גלוטמן אשר כיהנה כמורשת חתימה בסעיף הבנק בתקופה הרלוונטית:

"אתה טוען שיש שיקים עד תקרה מסוימת שעוברים ללא בדיקה כלל ואני מאשרת ששיקים עד 3,000-2,500 ₪ (אינני זוכרת בדיוק) עוברים ללא בדיקה. אתה תמה כיצד זה מסתדר עם החובה כלפי הלקוח ואני מפנה אותך אל מקבלי ההחלטות".

מדובר בהפרה של הסכם בין הצדדים וברשלנות חמורה אשר תוצאתה הגבלת החשבון...

למעשה מדובר בסיכון מחושב אשר הנתבע (הבנק) נוטל על עצמו בגבולות מוגדרים ועל כן ניתן היה לצפות כי עם מימושו של הסיכון יעמוד הנתבע מאחורי המדיניות שהתווה ולא יבקש להסתתר ולהתחמק מן התוצאות בנימוקי סרק. יש להצטער על כך שבמקרה דנן לא כך נהג הנתבע".

בית המשפט קבע, על כן, כי הגבלת החשבון נעשתה עקב התרשלות חמורה של הבנק.
בית המשפט דחה את התביעה לפיצוי בגין תיקי ההוצאה לפועל, כיון שהוכח שלא היה קשר סיבתי בינם ובין הגבלת החשבון. עם זאת, בית המשפט קבל את תביעת איפרגן בגין עמלות יתר בהן חויב, וכך כתב בית המשפט:

"בחינה של דפי החשבון אשר הוצגו לתיק בית המשפט מעלה כי במשך כשנה חייב החשבון בשטף עמלות חסר פשר, רובן המכריע בגין שיקים מאותו פנקס שבוטל ורובם המכריע בעמלות גבוהות בגין משיכת שיקים ללא כיסוי להבדיל מעמלות נמוכות בגין שיקים המוחזרים מסיבות טכניות.
ניתן היה לצפות מן הנתבע כי בנסיבות אלו ולאחר שהתבררו לפניו העובדות, יפעל לחיוב החשבון לכל היותר בעמלות נמוכות בעקבות החזרת שיקים מסיבות טכניות ואף זאת פעם אחת בלבד בגין כל שיק המוצג לפירעון.
קשה להבין את מבול העמלות אשר חויבו בחשבון באותה תקופה לעיתים מזומנות חיובים כפולים ומשולשים בגין אותו שיק ובערכים גבוהים השמורים למשיכת שיקים ללא כיסוי.
בהערכה זהירה, מבלי להביא בחשבון עמלות שחויבו בחשבון בגין שיקים שהוצגו לפירעון שלא מתוך הפנקס אשר בוטל, מדובר בנזק שאיננו פחות מ-8,000 ₪ לתקופה שבין דצמבר 2002 לספטמבר 2003".

בנוסף לפיצוי בגין עמלות שנגבו שלא כדין, פסק בית המשפט למר איפרגן גם פיצוי בסך של 20,000 ש"ח בגין פגיעה בשמו הטוב עקב הגבלת החשבון שלא כדין.

ת"א 06-1044 איפרגן נ' בנק הבינלאומי הראשון בע"מ,
ניתן ביום 06 אוגוסט 2008, בבית משפט שלום הקריות, כב' השופט שחורי

"וזה שבינתיים הבנק הפסיד המון כסף – זו באמת לא בעיה שלי... "

הפעם אני רוצה לגוון עם סיפורו של אחד התיקים הראשונים בהם הגנתי על אדם מפני תביעה של בנק (מובא בקיצורים הכרחיים, על מנת שלא לייגע בפרטים מיותרים).

הלקוח היה איש עמל שעבד מעלות השחר ועד עמוק אל תוך הלילה עבודה קשה ביותר, ולא מפרנסת במיוחד. לשם הנוחות נקרא לו מר ישראל ישראלי.

אי שם בעברו, קרוב לעשר שנים לפני המועד בו התחלתי לטפל בו, הוא חתם ערבות לחבר. לא פעם אחת, אלא פעמיים: החבר היה לו כמו אח – יחד גדלו את הילדים, יחד יצאו לטיולים, חגגו את החגים, וחתימה על הערבויות היתה דבר מתבקש באותן נסיבות. סך הכל חתם על שתי ערבויות – של 60,000 ש"ח ושל 100,000 ש"ח.

לימים התפרקה החבילה, החבר עזב את ביתו, את אשתו, וגם את הלוואתו, אותה הפסיק לפרוע והשאיר לערבים השונים (ששה בסך הכל). הבנק תבע את הערבים, ביחד ולחוד, במלוא סכום החוב, שבינתיים תפח ומסכום של מאה וששים אלף ש"ח הפך, בעזרת "הריבית המרבית על חשבונות בחריגה", לסכום צנוע של 480,000 ש"ח, כלומר – בדיוק פי שלושה.

יחד עם הלקוח הלכתי לעורך הדין של הבנק, איש מבוגר, נחמד ופיקח (שמפאת כבודו לא אומר את שמו, ולכן גם לא אחשוף פרטים אחרים על התיק), ניתחתי בפניו את התיק ואת סיכויי הגבייה מכל אחד ואחד מהערבים, והצעתי לו שלקוחי ישלם, בפשרה, סך של 45,000 ש"ח.

עורך הדין של הבנק דחה את הצעתי על הסף מכל וכל, לא היתה לי ברירה, הגשתי בקשת רשות להתגונן, התיק נשמע - קודם כל בפני רשמת, שנתנה רשות מוגבלת להתגונן, ולאחר מכן בפני שופטת שדנה בו לגופו, והדברים היו יגעים: פסק הדין נתן כשש שנים לאחר שהוגשה התביעה, והלקוח שלי הפסיד לכל אורך הקו: בית משפט השלום קבע כי הוא חייב (יחד עם הערבים האחרים, כלומר, ביחד ולחוד) בסכום העתק של 480,000 ש"ח, על הריבית וההצמדה שנצברו עליו מיום הגשת התביעה (שש שנים קודם) ועד יום מתן פסק הדין.

אין צורך לומר שקרוב לודאי שכל הרכוש שהיה ללקוחי בעולם לא הגיע לסכום פסק הדין, ואילו היה צריך באמת לשלם אותו לבדו, היה נותר רק עם בגדיו לעורו.

לקחתי נשימה עמוקה, קראתי את פסק הדין עוד פעם ועוד פעם, ולבסוף החלטתי להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי.

השקעתי בערעור את כל הנשמה: התרכזתי רק בטיעונים החשובים והחזקים, והקפדתי על הניסוחים, שיהיו תמציתיים וברורים. שוב ושוב קראתי את כתב הערעור ותיקנתי, ולבסוף, כשהרגשתי שלם עמו, שלחתי אותו לבית המשפט.

לאחר זמן לא רב מדי הגיע יום הדין. לקוחי ואני באנו לאולם בית המשפט, ועמנו היו גם ערב נוסף ואשתו עם עורך דינם. בהרכב ישבו שופטים נכבדים וידועים, כראוי לתיק בנקאות חשוב בסכום נכבד. הם התחילו דוקא עם הערב השני, ודברו אליו בטון קשה: "אדוני יודע שכשחותמים ערבות צריך לחתום בכובד ראש, ולקחת בחשבון שעלולים להדרש לשלם; אדוני חושב שהוא יכול לבוא לאולם, לטעון טענות כאלה, ולצפות שנשחרר אותו בערבות?" וכך הלאה. אמרתי בלבי – אוי א-ברוך, הם קמו היום על צד שמאל, כל השופטים בהרכב. הם אמרו לאותו ערב ולאשתו כי הם מציעים להם שינתן פסק דין בהסכמה לפיו הם ישלמו לבנק מאתיים וחמישים אלף ש"ח. אם לא יסכימו, אמרו השופטים, הם יתנו פסק דין מנומק, ואז גם יחייבו אותם בהוצאות גדולות. בני הזוג עמדו באולם ובכו כמו ילדים קטנים.

כשהשופטים סוף סוף סיימו אתם, הם עברו לערב "שלי". ידעתי שהערעור שלי הוא טוב ומתבסס על טיעונים חזקים, אבל לאור מצב הרוח הקשה שייחסתי להרכב קמתי מהספסל עם פרפרים בבטן. להפתעתי, הפעם הטון היה שונה לחלוטין: אב בית הדין פנה במאור פנים אל מרשי, ואמר במילים האלה: "כן, מר ישראלי; כמה אתה רוצה לשלם לבנק?". הוא אמר את הדברים ברצינות גמורה, בלי שום ציניות או לגלוג. באותו רגע ידעתי שזכינו בערעור.

אב בית הדין הציע לי ולעורך הדין של הבנק לצאת מהאולם לשיחה, תוך שהוא אומר לעורך הדין של הבנק להתפשר עמנו על כמה עשרות אלפי שקלים בודדים. יצאנו וישבנו במזנון בית המשפט, על קפה שחור מצוין. הוא כבר הבין לאן נושבת הרוח ושמההרכב הזה לא יצא לו כסף מהלקוח שלי, ואחרי משא ומתן קשה הסכים להתפשר על 39,000 ש"ח - שלושת אלפים ש"ח מיד, ועוד שמונה עשר תשלומים של אלפיים שקל כל חודש, ובנוסף דרש לקבל את הערבות שמרשי הפקיד בערעור, בסך של 6,000 ש"ח. בסך הכל – כמה קבל הבנק? כן! 45,000 ש"ח – בדיוק אותו סכום שהצעתי לו שש שנים ומשהו קודם לכן.

חזרנו לאולם, בית המשפט נתן לפשרה תוקף של פסק דין, ואמר לעורך הדין של הבנק שיפה עשה שהסכים להתפשר על סכום זה.

כמה ימים אחרי כן הלקוח מסר לי 18 המחאות, והלכתי באופן אישי למסור אותן לעורך הדין של הבנק. הלכתי באופן אישי כי הייתי חייב לשאול אותו שאלה אחת, וזו השאלה:

מדוע –כך שאלתי- כשהצעתי לך לפני שש שנים וחצי סך של 45,000 ש"ח, בתשלום אחד, מיד, בלי צורך לנהל את התיק, לנסוע לחיפה, להתאמץ, להכין חקירות וסיכומים, מדוע אז סירבת, ואחרי שש שנים הסכמת לקבל אותו סכום בדיוק, אבל בפריסה לשנה וחצי (כלומר, תראה את התשלום האחרון שמונה שנים אחרי הגשת התביעה)? הלא אם היית מקבל אותו באותו מועד שהצעתי את הפשרה, אז אחרי שמונה שנים, עם הריבית שהיתה נצברת עליו, הוא היה שווה לבנק לפחות פי שלושה?

עורך הדין חייך מתחת לשפמו העבות חיוך גדול, ואמר לי כך:

לי אסור להציע לבנק להתפשר על פחות מעשרה אחוזים מסכום התביעה לפני שהוגשה בקשת רשות להגן, לפני שהיה דיון, ולפני שראיתי על מה נתנה רשות להגן, אם בכלל; אבל אם בית משפט של ערעור ממליץ להתפשר על הסכום הזה, זה משהו אחר לגמרי...

אני לא זוכר אם הוא באמת קרץ לי או שדמיינתי את זה, אבל הבנתי מצוין מה הוא אמר לי:

אם אני מציע להתפשר על עשירית מהסכום לפני שהנתבע התחיל להזיע, ולפני שאני מראה שהתאמצתי בתיק, הבנק יחשוב ש- או שאני עצלן, או שאני תבוסתן, ובפעם הבאה יעביר את התיקים שלו למשרד אחר;

אבל אם רצתי, התאמצתי, הזעתי, זכיתי בפסק דין לטובת הבנק, אלא שלמרבית הצער הוא נהפך בערעור, אף אחד לא יאשים אותי בכלום, ואני אמשיך לקבל תיקים מהבנק;

וזה שבינתיים הבנק הפסיד המון כסף – זו באמת לא בעיה שלי...

המחוזי קבע: עדות מנהל הסניף אינה אמינה

בפוסט מ- 10.8.08 ("חובה לתעד"), דברתי על כך שבתי המשפט קבעו במספר רב מאד של פסקי דין כי ברבים מהמקרים בהם העידו פקידי הבנק בפני בית המשפט, הם "לא הקפידו להיצמד לעובדות", והבאתי דוגמה קצרה מתוך פסק דין שניתן בבית משפט השלום.

לפני כשלושה חודשים (18.5.08) ניתן פסק דין מקיף ואנליטי להפליא בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מרים מזרחי) – 2180/00, גבאי ואח' נ' בנק לאומי. פסק הדין עוסק בסוגיות רבות וחשובות, אולם להלן נביא מתוכו רק דוגמה נוספת לעדות כזו של מנהל סניף בנק, אשר בית המשפט לא נתן בה אמון.

הרקע לציטוט המובא הוא זה: פסק הדין עוסק בקרקע שמושכנה לבנק על ידי בעלי מניות של חברה, ובעלי מניות אחרים באותה חברה עתרו להכריז על המשכון כבטל, הואיל והמישכון נעשה ללא ידיעתם.

הבנק הציג כראיה את מסמכי המשכון, ובין היתר, החלטת בעלי מניות בחברה הממשכנת. החלטת בעלי המניות הגיעה לבנק בפקס כשהיא קטועה בתחתיתה, במקום בו אמור להיות אישור רואה החשבון של החברה, והבנק מעולם לא קבל את המקור השלם, כך שלמעשה הבנק רשם משכון על סמך החלטה לא מקורית ושלמה אלא על סמך עותק פקס קטוע.

הבקשה להכריז על המשכון כבטל התקבלה, כאשר סוגיית הפרוטוקול הקטוע (כפי שכונתה על ידי בית המשפט) היתה אחת הסיבות לכך.

בית המשפט דחה את עדותו של מנהל סניף בנק לאומי בנושא הפרוטוקול הקטוע, בשל לא פחות משלוש סיבות שונות, וקבע כי אינה אמינה בעיניו (לשם הנוחות מובא הציטוט באות שונה):

"הפרוטוקול הקטוע:

אין ספק כי כאשר הגיע הפרוטוקול האמור כשהוא קטוע וללא חתימתו של אמסלם, היה הדבר צריך להוביל לבדיקה מעמיקה יותר מצד הבנק. במהלך עדותו של קצב - מנהל הבנק באותה העת - טען קצב כי אכן כך נעשה, ומישהו מהבנק טילפן לאמסלם ובירר איתו שהוא אכן חתם על הפרוטוקולים ושהכל תקין (ראה: עמ' 42-40 לפרוטוקול מיום 13.11.05).

עדותו זו של קצב אינה אמינה בעיני.

ראשית, מדובר בעדות שמיעה, שכן קצב אינו טוען שהוא עצמו התקשר לאמסלם, אלא רק שמאן דהו מהבנק התקשר ובדק;

שנית, מדובר בעדות כבושה. הגרסה אודות שיחת הטלפון האמורה לא הופיעה לא בחקירתו של קצב במשטרה ולא בתצהירו, ורק במסגרת עדותו "נזכר" לפתע קצב בקיומה. כשנשאל מדוע לא ציין את שיחת הטלפון האמורה קודם לכן, ענה קצב כי הוא לא ייחס לכך חשיבות משפטית בגלל העובדה שהיו פרוטוקולים חתומים (עמ' 41 לפרוטוקול הנ"ל), תשובה זו אינה משכנעת;

שלישית, גב' נורית תמנליס, עובדת הבנק שטיפלה ברישום המשכון (להלן - "נורית"), שעבדה תחת קצב, ושקצב טען כי עד כמה שהוא זוכר היא זו שערכה את השיחה עם אמסלם (עמ' 40 לפרוטוקול הנ"ל), לא הזכירה דבר אודות שיחת טלפון כאמור".

אכן, דברים קשים. אנו, בבלוג "נגד הבנק", נמשיך לעקוב ונשתדל להביא כאן את המקרים בהם קובע בית המשפט כי יש להתייחס בסקפטיות לעדויות מטעם הבנק.

הצעת חוק שנוסחה על ידי משרדנו הונחה על שולחן הכנסת

עניינו דהיום עוסק בהצעת חוק שנוסחה על ידי משרדנו והונחה על שולחן הכנסת על ידי חבר הכנסת גלעד ארדן.

הצעת החוק נועדה להקל על חייבים שהוטל עליהם עיקול והעיקול בוטל, והיא קובעת שמשבוטל עיקול, חייבים הזוכה והצד השלישי המחזיק במעוקלים לבטל את רישום העיקול תוך ארבעה ימים.

הצעת החוק ודברי ההסבר לה נוסחו על ידי משרדנו ביום 29.11.07 לבקשת לקוח שעיקול שהוטל עליו לא הוסר בזמן, ואותו לקוח העביר את הצעת החוק לח"כ גלעד ארדן.

ביום 17.3.08 הניח ח"כ ארדן, יחד עם הח"כים אופיר פינס-פז ודוד טל, את הצעת החוק שנסחנו, בשינויים קלים (למשל, ארבעה ימים בנוסח שהונח לעומת יומיים בנוסח שהצענו), על שולחן הכנסת.

הרקע להצעת החוק הוא שלעיתים קרובות נגרם נזק לחייבים עקב כך שעיקולים שהוטלו עליהם אינם מבוטלים על ידי הזוכה תוך זמן סביר על אף שעילת העיקול בטלה, או עקב כך שהזוכה הודיע לצד השלישי, והצד השלישי, עקב התרשלותו, לא הסיר את העיקול במועד.

הדבר שכיח במיוחד אצל זוכים המטילים מספר גדול של עיקולים, כגון זוכים הזכאים להטיל עיקולים מינהליים מכוח פקודת המסים גבייה, ואצל צדדים שלישיים המחזיקים נכסים של חייבים רבים, כגון בנקים. זוכים וצדדים שלישיים כאלה, אשר נדרשים לבצע מספר גדול מאד של הטלת והסרת עיקולים מדי יום, מועדים לטעויות והשמטות, שאת מחירן משלם החייב – האזרח הקטן.

אין צורך לומר שעיקול הרשום שלא לצורך, מלבד שהוא מגביל את החייב לשעבר בפעולותיו, פוגע גם בשמו הטוב, באשר מרשמי העיקול פתוחים במקרים רבים לעיון הציבור (רשם המשכונות, לשכת רישום המקרקעין וכו').

להלן נוסח הצעת החוק, כפי שנוסחה על ידי משרדנו:

הצעת חוק חובת הסרת עיקולים במועד (קביעת מועדים)

מוצע לתקן את פקודת המסים (גבייה) על ידי הוספת סעיף 7ג, כדלהלן:

7ג. המועד להסרת עיקול
(1) הוטל עיקול ובטלה העילה להטלת העיקול, אם משום שהחייב שילם את חובו, הגיע להסדר לגבי תשלום חובו, או מכל סיבה אחרת, חייב פקיד הגבייה אשר הטיל את העיקול להסיר את העיקול במרשמיו ולהודיע על הסרת העיקול לכל הצדדים השלישיים אשר קבלו מלכתחילה הודעה על העיקול, תוך שני ימי עבודה מהמועד בו בטלה העילה להטלת העיקול.
(2) צד שלישי אשר קיבל מפקיד גבייה הודעה כאמור המודיעה לו על הסרת עיקול, יסיר את העיקול במרשמיו תוך שני ימי עבודה מיום קבלת ההודעה מפקיד הגבייה.
(3) החובה האמורה בס"ק (2) לעיל והמועד הנקוב בו, יחולו גם על עיקולים שלא הוטלו מכוח פקודה זו.
(4) אי קיום הוראות ס' 7ג זה יהווה עוולה אזרחית.
__________________________________________________________

דברי הסבר להצעת החוק

לעיתים קרובות נגרם נזק לחייבים עקב כך שעיקולים שהוטלו עליהם אינם מבוטלים על ידי הזוכה תוך זמן סביר על אף שעילת העיקול בטלה, או עקב כך שהזוכה הודיע לצד השלישי, והצד השלישי, עקב התרשלותו, לא הסיר את העיקול במועד.

הדבר שכיח במיוחד אצל זוכים המטילים מספר גדול של עיקולים, כגון זוכים הזכאים להטיל עיקולים מינהליים מכוח פקודת המסים גבייה, ואצל צדדים שלישיים המחזיקים נכסים של חייבים רבים, כגון בנקים. זוכים וצדדים שלישיים כאלה, אשר נדרשים לבצע מספר גדול מאד של הטלת והסרת עיקולים מדי יום, מועדים לטעויות והשמטות, שאת מחירן משלם החייב – האזרח הקטן.

אין צורך לומר שעיקול הרשום שלא לצורך, מלבד שהוא מגביל את החייב לשעבר בפעולותיו, פוגע גם בשמו הטוב, באשר מרשמי העיקול פתוחים במקרים רבים לעיון הציבור (רשם המשכונות, לשכת רישום המקרקעין וכו').

מוצע על כן לקבוע, כי גופים כאלה יחוייבו להודיע על הסרת עיקול ולהסיר את העיקול במרשמיהם תוך מועד שנקבע, ולקבוע כי אי קיום ההוראה הינו עוולה אזרחית, על מנת להמריץ גופים אלה לשמור על זכויותיו של החייב ועל שמו הטוב.

מוצע לקבוע כי הזמן הסביר הנ"ל יהא שני ימי עבודה.

להלן נוסח הצעת החוק כפי שהניח אותה ח"כ ארדן על שולחן הכנסת:

הכנסת השבע-עשרה

הצעת חוק של חברי הכנסת
גלעד ארדן
אופיר פינס פז
דוד טל
פ/3478/17

הצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גביה) (קביעת מועדים להסרת עיקולים במועד), התשס"ח–2008

הוספת סעיף 7ג
1.
בפקודת המסים (גביה)[1], אחרי סעיף 7ב יבוא:


"הסרת עיקולים במועד
7ג.
(1) הוטל עיקול ובוטלה העילה להטלת העיקול, אם משום שהחייב שילם את חובו, הגיע להסדר לגבי תשלום חובו, או מכל סיבה אחרת, יסיר פקיד הגביה אשר הטיל את העיקול את העיקול במרשמיו ויודיע על הסרת העיקול לכל הצדדים השלישיים אשר קיבלו הודעה על העיקול, תוך ארבעה ימים מהמועד בו הסתיימה העילה להטלת העיקול.

(2) צד שלישי אשר קיבל מפקיד גביה הודעה כאמור על הסרת עיקול, יסיר את העיקול במרשמיו תוך ארבעה ימי עבודה מיום קבלת ההודעה מפקיד הגביה.

(3) הפרת הוראות סעיף זה תהווה עוולה אזרחית כלפי החייב."

דברי הסבר
לעיתים קרובות נגרם נזק לחייבים עקב כך שעיקולים שהוטלו עליהם אינם מבוטלים על ידי הגובה תוך זמן סביר על אף שעילת העיקול בטלה, או עקב כך שהגובה הודיע לצד שלישי, והצד השלישי, עקב התרשלותו, לא הסיר את העיקול במועד.

הדבר שכיח במיוחד בגביה שמבוצעת מכוח פקודת המסים (גביה), ואצל צדדים שלישיים המחזיקים נכסים של חייבים רבים, כגון בנקים. במקרים רבים פעולות אלה מבוצעות באופן רשלני ובאופן שמועד לטעויות מצד הגורמים המעורבים, שאת מחירן משלם האזרח הקטן.

אין צורך לומר שעיקול הרשום שלא לצורך, מלבד היותו מגביל לחיי היום יום של החייב, פוגע גם בשמו הטוב של החייב, באשר מרשמי העיקול פתוחים לעיון הציבור הרחב (רשם המשכונות, רשם החברות, לשכת רישום מקרקעין ועוד).

נוכח האמור לעיל, מוצע לקבוע, כי גופים שעושים שימוש בפקודת המסים (גביה), יחויבו להודיע על הסרת העיקול ולהסיר את העיקול במרשמיהם תוך פרק הזמן שנקבע, ארבעה ימי עבודה, ולקבוע כי אי קיום ההוראה הינו עוולה אזרחית, על מנת לשמור על זכויות החייב ועל שמו הטוב.


---------------------------------
הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
י' באדר ב' התשס"ח – 17.3.08

[1] חא"י, כרך ב', עמ' (ע) 1374, (א) 1399.

פרק א' – חובה לתעד!

דברנו בשבוע שעבר על כך שכמה כללים פשוטים יכולים לסייע מאד בניהול היחסים עם הבנק, והנה הכלל הראשון: חובה לתעד בזמן אמת כל פגישה, שיחה וסיכום עם כל נציג של הבנק.

בבנקים קיימת הפרדה פונקציונאלית נוקשה: על כל עניין שיכולה להיות לו השלכה משפטית כלשהי, אחראית המחלקה המשפטית בלבד. לפקידי הבנק בסניף אין סמכות למסור ללקוח מסמך כלשהו בכתב, אפילו בכתב יד, לפני שנבדק על ידי המחלקה המשפטית, וכל פניה של לקוח בכתב שיש לה השלכה משפטית תענה על ידי המחלקה המשפטית בלבד.

כתוצאה מכך, המצב בפועל הוא שכמדיניות, שום פקיד ברמת הסניף לא ימסור אף פעם מכתב או מסמך כתוב ללקוח, נקודה (הכוונה כמובן למכתב שהוכן במיוחד עבור הלקוח, לא לטופס סטנדרטי). הניסיון מורה שלקוח אשר יפנה לסניפו בכתב ויציין שהוא מבקש תשובה בכתב, יקבל תשובה מהירה יחסית בטלפון, ובסיום השיחה הפקיד יציין כי לאור התשובה המפורטת שמסר בטלפון, מן הסתם כבר אין צורך בתשובה בכתב, וכי על כן אין בכוונתו לשלוח תשובה בכתב.

תופעה זו מאפשרת תופעה אחרת, חמורה יותר: מכיוון שכל השיחות, בסניף או בטלפון, נעשות בדרך כלל ב"ארבע עיניים" - של הלקוח ושל נציג הבנק, הרי שכאשר מתגלעת מחלוקת עובדתית לגבי הדברים שהוסכמו בפגישה או בשיחה, המצב הוא תמיד מצב של "גרסה מול גרסה": מילה של הלקוח מול מילה של פקיד הבנק.

באופן מאד לא מפתיע, לפקידי בנק יש סדר עדיפויות שאינו תואם את ציפיות הלקוח: בעוד שהלקוח מצפה שפקיד הבנק יעמיד לנגד עיניו בראש ובראשונה את טובת הלקוח, בבחינת "הלקוח תמיד צודק", הרי שפקידי הבנק נאמנים תמיד בראש ובראשונה לעצמם - לשמור על מקום עבודתם; לאחר מכן, למקום העבודה – הסניף; ורק בסוף, אם הדבר אינו מתנגש עם שתי הנאמנויות הראשונות – רק אז הם נאמנים לטובת הלקוח. כתוצאה מכך קבעו בתי המשפט במספר רב מאד של פסקי דין כי (איך לומר זאת בעדינות) ברבים מהמקרים בהם העידו פקידי הבנק בפני בית המשפט, הם לא הקפידו להיצמד לעובדות.

כדי להבין להיכן מגיעים הדברים, יש לראות מה אומר בית המשפט על עדותו של מנהל סניף בנק מסויים בפניו (א 4739/02, בנק לאומי נ' ברית בע"מ ואח'):
"יוער, לעניין זה, כי גם עדותו הישירה של מנהל הסניף לעניין זה, לא היתה ברורה דייה, וזאת בלשון המעטה! מנהל הסניף לא ידע להסביר מדוע ועל שום מה, וכך לטענתו, כתב את שמו של הערב על גבי טופס ההודעה לערב ולא על גבי כתב הערבות עצמו וכך "התפתל" בניסיון להסביר עצמו: ...אין לי הסבר מדוע על מסמך אחד כתבתי את שם הערב ובמסמך השני לא כתבתי את שם הערב. ...זאת ועוד, מנהל הסניף התקשה במתן עדות נאותה, מתי בכלל חתם הערב על גבי טפסי הערבות".
ביטויים קשים ביותר נקט בית המשפט לגבי עדותו של מנהל הסניף: "עדותו של מנהל הסניף לא היתה ברורה דיה, בלשון המעטה!"; "מנהל הסניף לא ידע להסביר"; "התפתל בניסיון להסביר"; ו"התקשה במתן עדות נאותה" – אין ספק מה חשב בית המשפט על עדותו של מנהל הסניף, מהימנותה וערכה.

לפיכך – ראשית לכל, יש לתעד כל תקשורת עם נציג של הבנק. כל פגישה בבנק עדיף לקיים בנוכחות אדם נוסף מטעמכם: אם אתם מנהלי עסק המעסיק מספר עובדים, חשוב לצרף לפגישה עובד נוסף של העסק, כאשר יש עדיפות לכך שאותו עובד יהיה בכיר, ושתחום אחריותו יהיה קשור או משיק לעבודה עם הבנק - מנהל הכספים, מנהל החשבונות, או הכלכלן של העסק.

אם העסק הינו עסק קטן שאינו מעסיק מנהל חשבונות או מנהל כספים "אין האוס", עדיין לכל עסק יש רואה החשבון ואולי גם עורך דין – בקשו מהם להצטרף לפגישה. אם אין הדבר אפשרי, קחו עמכם אפילו את המזכירה; ואם הבאתם את המזכירה, בקשו ממנה בתחילת הפגישה, בנוכחות נציג הבנק, לרשום פרוטוקול של הפגישה, ואף אמרו לנציג הבנק בפירוש – הבאתי את מזכירתי על מנת שתרשום פרוטוקול של הפגישה. אם מדובר בשיחה טלפונית, בקשו מאדם נוסף להכנס לחדר, הפעילו את הרמקול, ואמרו לנציג הבנק – השיחה מושמעת ברמקול, ונמצא עמי בחדר גם מר פלוני, השומע את השיחה.

אם ביום מן הימים תתגלע מחלוקת, פקיד הבנק יהסס מאד להעיד "שלא במדויק", בזוכרו שבפגישה או בשיחה נכח אדם נוסף שאף הוא יכול להעיד על תוכנה. אם אותו אדם נוסף הוא בעל מקצוע בלתי תלוי שאינו עובד אצלכם כשכיר ואינו תלוי בכם לפרנסתו, כרואה החשבון שלכם או עורך הדין שלכם, מה טוב –בית המשפט ירחוש לעדותו אמון רב במיוחד.

אם דאגתם שירשם פרוטוקול במהלך הפגישה, דאגו עם שובכם למשרדכם להדפיסו. אם לא רשמתם פרוטוקול במהלך הפגישה, אזי מיד עם הגיעכם למשרד הכינו תרשומת מהפגישה כפי שאתם זוכרים אותה. עוד באותו יום או לכל היותר למחרת היום, שלחו את הפרוטוקול או התרשומת לבנק, ממוען למנהל הסניף: נכבדי, למען הסדר הטוב אני מתכבד להעלות על הכתב תרשומת מפגישה שהתקיימה אתמול עם מר כהן, אשר עיקרי הדברים שנדונו בה הינם כדלהלן... ופרטו את הדברים ברמת פירוט גבוהה עד כמה שביכולתכם.

הסיכוי שמנהל הסניף ישיב בכתב ויאשר קבלת מכתבכם הינו נמוך מאד, והסיכוי שהוא יתייחס לגופם של הדברים ויעיר הערותיו לתוכן המכתב נמוך עוד יותר, קלוש ממש; אולם כאן אפשר ללמוד משהו מהבנקים ולהשתמש כלפיהם בשיטות שלהם: כאשר הבנקים שולחים לנו תדפיס חשבון, כתוב בתחתיתו כי "אם לא תתקבל הערה לחשבון זה תוך 30 יום, נראה בכך הודאה בנכונותו", או נוסח דומה? זו אינה פריבילגיה חד צדדית של הבנקים, וההסדר הזה יכול לעבוד לשני הכיוונים: שלחו את הפרוטוקול או התרשומת בצירוף מכתב מלווה, האומר כי זהו תיעוד של הפגישה, וכי אם לא תתקבל שום הערה עליו תוך 30 יום, תראו בכך הוכחה לנכונותו. שלחו את המסמך בדרכים מתועדות: בפקס המדפיס אישור על משלוח תקין, באמצעות שליח המחתים עותק נוסף בחותמת נתקבל, ובדואר רשום עם אישור מסירה.

עצה אחרונה בנושא התיעוד: אם אין לכם ברירה ועליכם להגיע לפגישה לבד, או אתם מנהלים שיחה טלפונית ואתם לבד – השתדלו להקליט את השיחה. רבים טועים וסוברים שהחוק אוסר להקליט שיחות. אין זה נכון: חוק האזנות סתר מגדיר האזנת סתר אסורה כהאזנה לשיחה של אחרים, שאינכם משתתפים בה. ממילא המשמעות היא שמותר להקליט (וגם בסתר, כלומר, גם בלי ליידע את הצד השני לשיחה שהשיחה מוקלטת) כל שיחה שאתם כן משתתפים בה, ורק לאחרונה הוכרע תיק גדול וחשוב נגד בנק דיסקונט בבית המשפט המחוזי בתל אביב בהסתמך, בין היתר, על הקלטות שהקליט הלקוח את פקידי הבנק שלו (2425/01, אלי שירי נ' בנק דיסקונט, כב' השופטת ענת ברון).

לא זו בלבד, אלא שבתיק זה ביקש שירי שלא להעביר את תמלילי הקלטות לבנק עד לאחר שהבנק יגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו ויכבול עצמו לגרסה, מחשש שאם הבנק יקבל את הקלטות לידיו לפני הכנת התצהירים, עדי הבנק יתאמו ביניהם גרסאות. כבוד השופט אדר ז"ל לא כתב "בנק הוא מוסד מכובד ואין חשש שפקידיו ועדיו יתאמו גרסאות", אלא קבל את בקשתו של שירי וכתב: "לאחר שעיינתי בכובד ראש בתמלילים, התרשמתי כי גילוי מוקדם של תמלילים אלה, בתיק מורכב זה, עלול אומנם לעורר חשש של התאמת עדות שעדיף להמנע ממנו. לפיכך, אני מחליט להורות על שמירת התמלילים בכספת בית המשפט עד לאחר שהבנק יגיש את תצהירי העדות הראשית מטעמו. לאחר מכן יוכל לעיין בתמלילים ולהתכונן למשפט".

המדובר, כאמור, בקלטות שהקליט הלקוח את פקידי הבנק בבנק בלא ידיעתם, ובית המשפט הורה שלא למסור קלטות אלה לעיון הבנק אלא לשמור אותן בכספת בית המשפט. כל מילה נוספת – מיותרת.

בלוג חדש: הבנק נתן, הבנק לקח, יהי שם הבנק?

אם להאמין לפרשנים הכלכליים ולמומחים מטעם עצמם, משבר כלכלי עולמי נמצא בפתח; אבל גם אם כל רואי השחורות המקצועיים טועים, עדיין יכול עסק להקלע למשבר כלכלי פרטי משלו גם בעתות שגשוג, כידוע, ולכן תמיד חשוב להערך נכון ליום סגריר. אחד מתחומי ההיערכות החשובים ביותר בהם ניתן לחסוך ממון ועגמת נפש מרובים מאד בהשקעה מאד קטנה של זמן ומאמץ, הוא תחום ההתנהלות עם הבנק.

מבלי להגרר להכללות ניתן לומר שלעיתים קרובות מתקבלת תחושה, בעיקר למקרא התבטאויות של שופטים כלפי בנקים בפסקי דין, כי אנחנו לא חיים במדינה שיש לה מערכת בנקאית הפועלת לפי חוקי המדינה, אלא במערכת בנקאית שיש לה מדינה, והחוקים של המדינה תופסים כלפי כולם -חוץ, אולי, מהמערכת הבנקאית עצמה.

בבלוג זה אנו פותחים שער לשני ערוצים: בערוץ הראשון נביא מדי פעם פסיקה וחקיקה חדשות בענייני בנקאות ונשתדל להוסיף להן פרשנות משלנו, ובערוץ השני נפתחת במה לכל הקוראים לספר על המפגשים שלהם עם מערכת הבנקאות, טובים ורעים, ולשאול שאלות. אנו נשתדל לענות על השאלות בהקדם האפשרי.