בשבח הדיבור הישיר

שאלתי לפני כמה זמן ידידים לא יהודים מברזיל העושים בשליחות דיפלומטית בארץ, האם אינם סובלים מהישירות הישראלית; ולהפתעתי הם אמרו שהם מאד מרוצים ממנה: יש ארצות בעולם, כך אמרו, שכאשר מישהו אומר לך משהו, אינך יודע למה באמת הוא מתכוון; אבל אצל הישראלים אין הדבר כך: הם תמיד אומרים בדיוק מה שהם חושבים, ולא צריך לעשות ספקולציות...

אם הדבר נכון, הרי שכב' השופטת ורדה אלשיך היא הישראלית מכולם: היא תמיד אומרת את דבריה בדרך הברורה והישירה ביותר, כפי שנראה בפסק הדין דלהלן, אותו אביא כמעט ללא פרשנות, אלא רק בקיצורים, מפאת אורכו.

בפסק הדין הזה (שהינו בעצם החלטה) ביקש בנק ירושלים רשות מבית המשפט לתבוע באופן אישי את רו"ח חיים קמיל, שהיה המנהל המיוחד בהקפאת ההליכים של חברת האחים שבירו.

בהחלטה מבקרת כב' השופטת אלשיך קשות את הבנק ובאי כוחו, ובכך אין חידוש; החידוש הוא בכך שכב' השופטת אלשיך קובעת כי הבנק טען ביודעין טענות לא נכונות, כאשר כל מטרתו היתה להכפיש את רו"ח קמיל, לפגוע בשמו הטוב ולפגוע בתפקודו כממונה מטעם בית המשפט:

זוהי בקשתו של בנק ירושלים בע"מ, אחד מנושי חברת שבירו תעשיות זכוכית בע"מ, ליתן לו אישור להגשת תביעה אישית כנגד הנאמן להסדר הנושים. זאת, עקב כשלונו של ההסדר, דחיית עמדתו של בנק ירושלים בהזדמנויות שונות, ושורת טענות אשר מבססות לטענתו של המבקש עילת תביעה אישית כנגד הנאמן. המבקש טוען כי מאחר ואין עסקינן בתביעה עצמה, אלא אך בבקשה להיתר להגיש תביעה, אין הוא נדרש להוכיח את עילותיו, אלא בית המשפט של חדלות פרעון, הוא המשמש "שומר סף", אשר רשאי שלא ליתן אישור אך במקרים חריגים, בהם התביעה שהגשתה מתבקשת הינה מופרכת על פניה.
...
1. הבקשה המקורית הינה בקשה לקונית המשתרעת על פני שני עמודים בלבד (!), ואינה מכילה כמעט תשתית לכאורית לביסוס הסעד מרחיק הלכת המבוקש בה. דווקא במסגרת כתב-התשובה, מובאת גרסה מפורטת בהרבה הכוללת טענות עובדתיות, אשר אותן לא טרח המבקש לגבות בתצהיר. הבחירה בהעלאתן בכתב התשובה הינה, כנראה, על מנת לעקוף את הצורך לתמוך טענות עובדתיות שהעלה בתצהיר.

בחינה של טענות המבקש לגופן, מעלה בסופו של דבר מסקנה ברורה וחד-משמעית כי עניין לנו בבקשת סרק, חסרת ביסוס משפטי מינימלי, המוגשת בהתעלמות תמוהה ממושכלות מהותיות ודיוניות בסיסיות. בקשה זו, אחת דינה להדחות על הסף.

2. ראשית, חלק נכבד מטיעוניו של המבקש, אינם אלא – באורח מובהק – חזרה על טיעונים שהשמיע בעבר, ואשר חל כנגדם מעשה בי-דין והשתק פלוגתא; כך למשל, בכל הנוגע לטיעונים בדבר אישור כביכול (בין אם ברשלנות או במתכוון) של תביעות חוב מופרכות, הרי שהסוגיה עלתה בהרחבה במסגרת הערעור שהגיש המבקש לבית המשפט העליון לפני שנים, על החלטתי אשר אישרה את ההסדר.

אכן, הערעור לא הסתיים בפסק-דין מפורט, וזאת מאחר והמבקש קיבל את המלצתם של שופטי בית המשפט העליון למשוך את הערעור מיוזמתו – צעד הנעשה, בדרך-כלל, כאשר מתרשם המותב היושב לדין כי בפניו ערעור לא מבוסס, והוא מבקש להמנע מהארכה שלא לצורך של בירור משפטי שתוצאתו ברורה למדי, וזאת תוך שהוא חוסך למערער עוגמת נפש והוצאות משפט. ודאי שלא על מנת שהמערער שמשך את ערעורו יוכל לערוך "מקצה שיפורים" ולחזור על עקביו לבית המשפט קמא ל"סיבוב נוסף", של העלאת אותן טענות, באדרת אחרת.

אין לי אלא להצר, אם כן, על כך כי המבקש ובאי-כוחו המלומדים נוטלים לעצמם רשות, להתעלם במפגיע ממושכלות ראשוניות של סדרי-דין (באורח אשר, למרבה הצער, דומה לדרך בה הם נמנעים מהגשת תצהיר לגיבוי טענות עובדתיות), ופותחים מחדש סוגיות וטענות אשר נדחו במפורש בידי בית המשפט העליון, ואף עומדים על זכותם לעשות כן, כאילו עסקינן ב"זכות מוקנית", לשוב ולכפות על בית המשפט ועל הצדדים האחרים להתדיין פעם נוספת באותם עניינים עצמם.

3. כשם שמתעלם המבקש ממשמעות דחיית ערעורו בבית המשפט העליון, כך הוא מתעלם מהחלטה חלוטה אשר ניתנה לפני חודשים רבים בבית משפט זה, ואשר עליה לא הגיש כלל ערעור. בהחלטה זו הועלו, בין היתר, טענותיו בדבר מעשי מרמה כביכול מצד האחים שבירו. לא רק שהטענות הללו נדחו לגופן, הרי שהסתבר באורח חד-משמעי, כי מלבד המבקש ובא-כוחו, הרי שיתר הנושים (ולא רק אותם נושים אותם הוא מבקש לפסול כ"מקורבים") לא השתכנעו, וכי ועדת הביקורת שדנה בנושא החליטה באורח ברור, כי אין כל ראיה לטענות המבקש בעניין זה.

דומה כי המבקש, כמנהגו, בוחר להתעלם פעם נוספת מעקרון סופיות הדיון, ולהעלות שוב ושוב טענות שנידונו ונדחו, אלא שבזו הפעם, הוא מגדיל עשות, ומשתמש בטענות שלא נמצא בהן ממש אף במישור המשפטי הרגיל של התנהלות תיק ההסדר, והופך אותן לעילה להטלת אחריות אישית על בעל התפקיד, תוך האשמתו במעשים הגובלים בפלילים (!);

האם סברו באי-כוחו המלומדים של המבקש ברצינות, כי טיעונים מסוג זה יתקבלו? או שמא, השליכו יהבם על כך כי התיק יועבר כלאחר-יד לערכאה שאינה מכירה את התנהלות המאורעות, באורח כי גם אם תדחה הבקשה בסופו של יום (ואין ספק, כי זה היה גורלה, תהא הערכאה הדנה בה כאשר תהא), הרי תינתן להם הזדמנות נוספת לגרור את בעל התפקיד לעימות, במסגרתו יוכלו לתוקפו ולהכפישו, תוך הסבת נזקים ופגיעה בשמו הטוב? לבאי-כוחו של המבקש פתרונים.

קשה עד מאד להמנע מן המסקנה, כי המבקש הופך את היוצרות, ומפרש כל החלטה שאינה נוחה לו, או נראית לו שגויה או מקפחת את זכויותיו, למעשה פלילי דה-פקטו; להשלמת התמונה ראוי להעיר, כי התנהלות זו של באי-כוח המבקש אינה שמורה אך כלפי הנאמן לבדו, אלא הופנתה אף כלפי בית המשפט, באותם עניינים עצמם. זאת, בין היתר, הן במסגרת מכתב ששלח לכונס הנכסים הרשמי (ואשר צוטט אף במסגרת הדיון שנערך בפני במסגרת בקשה זו), ואשר בה "קבע" בא-כוח המבקש, עו"ד גלר, כי:

"החלטת ההפטר והתנהלות בית המשפט בפרשה אינם סתם טעויות משפטיות. על פחות מזה הוזמנו מנהלי רשות המיסים לחקירה במשטרה".

אעיר, כי לא הייתי נדרשת למכתב זה, אלמלא היה דוגמא מאלפת להתנהלות חוזרת ונשנית של בא-כוח המבקש, אשר ככל הנראה אינו מסוגל להבחין בין אי-הסכמה עם טענותיו לבין התנהלות פסולה ופלילית; זאת, אגב "יד קלה" עד מאד על "הדק" ההאשמה בפלילים, בלא שהוא חש כל צורך לבססה בראיות, ולו לכאורה.

לסיכומה של נקודה זו: עניין לנו בהתנהלות שהדעת אינה סובלת אותה, של העלאת האשמות הדומות להאשמות במעשי מרמה או מעשים אחרים הגובלים בפלילים. זאת בדרך שלא רק שאינה עומדת בנטל ההוכחה המוגבר הנדרש לשם כך לפי הפסיקה, אלא נראית על-פניה כהפרחת האשמות בעלמא, בלא שמץ ראיה כדי לתמוך בהן.

אין כל צורך להכביר מילים, על היות התנהלות זו פסולה, ועומדת בסתירה בולטת למושכלות היסוד של ניהול התדיינות משפטית, שלא לדבר על כללי האתיקה החלים על עורכי-דין במסגרת התדיינות שכזו.

לסיכומה של נקודה זו, לא ניתן להמנע מן המסקנה, כי המבקש, בצר לו, מנסה לגבב טענות "מן הגורן ומן היקב", ולהעלותן בזו אחר זו, בבחינת "הניר סובל הכל" - שמא באורח המנסה לחפות על חולשתן, ועל העובדה כי אין בידיו, אף לא לכאורה, עילת תביעה אישית כנגד הנאמן.

4. לא ניתן לסיים החלטה זו, בלא להתייחס לענין נוסף, אשר הועלה בידי בא-כוח הנאמן וכונס הנכסים הרשמי, ונוגע לפניית באי-כוחו של המבקש אל הנאמן, וזאת זמן-מה טרם הדיון בבקשה זו. לשיטת הנאמן, "הוצע" לו כי הבקשה להטלת אחריות אישית תמחק, וזאת ב"תמורה" לכך כי כספים נוספים שהעבירו האחים שבירו לנושים במטרה להמנע מביטול ההפטר יועברו אך ורק למבקש.

בא-כוחו של המבקש, אשר נשאל בעניין זה במסגרת הדיון, אישר את קיום הפניה, ואת הדרישה כי הכספים הנוספים יועברו למבקש בלבד, אולם הכחיש את "התמורה" אשר הוצעה לנאמן. בעניין זה, אעיר כי:

א. ראשית, הכחשתו של בא-כוח המערער היתה גורפת וסתמית: "כמובן שאנו מכחישים", וזאת בלא שיטרח למסור גרסה נגדית, ולו מינימלית, בכל האמור לשיחה, ומה בדיוק הוצע, אם הוצע, לנאמן. בנסיבותיו של מקרה זה, אין מנוס מלהבהיר, כי אינני נותנת אמון בטענה זו של בא-כוח המבקש, והיא נראית לי דומה יותר להתחמקות גרידא, מאשר להצבת טיעון נגדי כלשהו.

דברים אלו מקבלים משנה תוקף, נוכח אורח ההתנהלות של המבקש ובאי-כוחו לאורך כל הפרשיה דנן, ובעיקר את אורח השימוש שעשו, לכל אורך הדרך, בהאשמות אישיות כנגד צדדים אחרים המעורבים בתיק.

ב. שנית, אף לגופו של עניין, דרישה זו של המבקש, הינה מנוגדת בתכלית לדין, באשר היא דורשת למעשה חלוקה לא שיוויונית של כספים בין נושים במעמד זהה, קרי, העדפת נושים.

לטעמו של עו"ד פרג הצעתו הינה הגונה ומוסרית. האם הצעה העומדת בניגוד לחוק וביסודה הצעה להעדפת נושים בחסות בית המשפט – הינה הגונה ומוסרית – פליאתני!.

יוצא, כי עצם העלאת הצעה שכזו, הינה למעשה דרישה מן הנאמן לפעול בניגוד לדין, ולטובת נושה ספציפי הדורש במפגיע בלעדיות שאינה מגיעה לו. במצב דברים שנוצר בנסיבות המקרה, הרי שהעלאת דרישה כספית מנוגדת לדין בפני נאמן, אשר כנגדו מוגשת – בידי אותו נושה – תביעת סרק מסוג הבקשה שבפני, עשויה ליצור רושם של "זה בעד זה", וזאת אף אם הדבר לא נאמר במפורש.

יוצא, כי כך או אחרת, עניין לנו בהתנהלות פסולה מצד המבקש ובאי-כוחו, זאת באופן התואם – באורח עגום – את שאר נסיבותיה של הגשת הבקשה אשר בפני.

5. סוף דבר; עניין לנו במקרה קיצוני, חריג בחומרתו, בו יזם נושה שעמדתו לא התקבלה בקשה לתביעה אישית כנגד בעל תפקיד, בקשה אשר אין לי אלא לקבוע – משפטית ועובדתית כאחת, כי אינה אלא בקשת סרק, אשר מקורה ככל הנראה באי-שביעות רצונם של הנושה ובאי-כוחו מאי-קבלתם עמדתם לגבי אורח ניהול התיק.

תביעה זו אינה נסמכת ולו על תשתית לכאורית מינימלית מבחינה ראייתית, ואין בה – ולו לכאורה – כדי לבסס מראית-עין של עילה להטלת אחריות אישית. כל זאת, תוך התעלמות חוזרת ונשנית ממעשה בי-דין ומהשתקי פלוגתא, נסיון "להעלות באוב" טענות שאבד עליהן הכלח לפני שנים, והתנהלות העומדת בניגוד למושכלות הבסיסיים ביותר – הן של סדרי הדין והן של כללי האתיקה המשפטית.

קשה עד מאד, בנסיבות המקרה, להמנע מן התחושה, שכל מטרתה של הבקשה שבפני, אינה אלא פתיחת חזית נוספת וארוכה בבית משפט אזרחי, וזאת באורח שיאפשר למבקש ולבאי-כוחו להמשיך ולהכפיש את הנאמן, ולהסב לו נזקים כבדים – וזאת אף אם בסופו של יום היתה התביעה נדחית.

אי לכך, מצאתי כי דין הבקשה להדחות על הסף.

6. סוף דבר; בנסיבות כה חריגות וחמורות, אין כל מנוס מחיוב המבקש בהוצאות בסדר-גודל, אשר יהלום התנהלות כה חריגה וחמורה. אי לכך, ישא המבקש בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עורך דין בסך 100,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן בהוצאות כונס הנכסים הרשמי בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ. כל הסכומים ישאו הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

שקלתי אם אין מקום להטיל הוצאות אף לטובת אוצר המדינה על פי הוראות תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, אולם החלטתי שלא לעשות זאת, לפנים משורת הדין.

אמרתי שאביא את פסק הדין כמעט ללא פרשנות, ואכן מדובר בדברים קשים המדברים בעד עצמם; אבל בכל זאת מספר מילים:

התמונה העולה מהתנהלותו של בנק ירושלים היא תמונה של הפקרות משפטית, זלזול, וכפי שהתרשם בית המשפט הנכבד – ניסיון לפגוע בזדון בבעל תפקיד ממונה מטעם בית המשפט (ובמקרה זה, בעל תפקיד ידוע ומנוסה).

העובדה שהבנק לא נרתע מלהעלות טענות חסרות שחר, עובדתית ומשפטית, מצביעה שוב על התנהלות כוחנית, ועל תחושה שאין מדובר במדינה שיש בה בנקים, אלא בבנקים החושבים שיש להם מדינה.

פשר 1242/02, בשא 2858/08, בנק ירושלים בע"מ נ' רו"ח חיים קמיל ואח',
ניתן ביום 5.1.09, בבית משפט המחוזי, כב' השופטת ורדה אלשיך.