פסק הדין הקצרצר דנן עוסק בתביעה כנגד ערב, שטען כי חתימתו זויפה וטענתו אומתה בבדיקת פוליגרף, ומעלה שאלות ותמיהות קשות ביותר כנגד הבנק.
עובדות המקרה היו כדלהלן: גב' לריסה לוזוביק לקחה הלוואה מבנק דיסקונט למשכנתאות, לא פרעה אותה כפי שהתחייבה, ובנק דיסקונט תבע את הערבים -דמיטרי רפופורט ויעקב קופצ'בסקי- על יתרת החוב בסך 206,160 ₪.
להגנתו טען רפופורט כי אינו חתום על חוזה ההלוואה, כי אינו מכיר את הלווה, וכי הגיש תלונה במשטרה בגין זיוף חתימתו.
הצדדים הגיעו להסכמה לפיה המחלוקת בתיק תוכרע על פי בדיקת פוליגרף שתיערך לרפופורט, כאשר השאלה שתעמוד לבדיקה במכון הפוליגרף תהיה האם רפופורט חתם על כתב הערבות אם לאו, והתשובה תכריע את התיק: ימצא דובר שקר – תתקבל התביעה כנגדו במלואה; ימצא דובר אמת – תדחה התביעה כנגדו במלואה.
תוצאות הבדיקה הראו כי רפופורט הינו דובר אמת, ובהתאם להסכמת הצדדים דחה בית המשפט את תביעת הבנק כנגד רפופורט, ופסק לו סך של 850 ש"ח כהוצאות משפט (כולל בדיקת הפוליגרף) ושכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪ + מע"מ.
עד כאן – לכאורה שום דבר מיוחד: פסק דין "טכני" לחלוטין, במובן זה שהצדדים הגיעו להסכם דיוני בדבר קבילותה של בדיקת פוליגרף (בדיקת פוליגרף אינה ראיה קבילה אלא אם הצדדים הסכימו בהסכם דיוני שתהא קבילה), ובית המשפט פסק בהתאם להסכם הדיוני ולתוצאות הבדיקה;
אולם פסק הדין מעלה שתי הערות, הקשורות זו לזו:
ראשית – לא הובהרו הנסיבות בהן הגיע הבנק למצב שעל הערבות קיימת חתימה מזויפת, שהרי על פקיד הבנק המחתים על הערבות קיימת חובה לאמת את זהות הערב. הערב שחתם בחתימתו של רפופורט עשה, מן הסתם, אחת משתיים: או השתמש בתעודת זיהוי מזויפת, או השתמש בתעודת הזיהוי של רפופורט, שאבדה או נגנבה לו.
בשני המקרים היה פקיד הבנק אמור לחשוד במשהו – אם תעודת הזיהוי היתה מזויפת, מן הסתם היו סימנים שהצביעו על היותה מזויפת, סימנים שפקיד בנק מיומן היה אמור להבחין בהם; ואם תעודת הזיהוי היתה של רפופורט, יש להניח שהאדם שחתם בשמו היה שונה במקצת במראהו מרפופורט, באופן שהיה צריך למשוך את תשומת לבו של פקיד הבנק.
כך או כך – המקרה מצביע על כך שנהלי אימות זהות הערב הנהוגים כיום בבנקים אינם מספיקים כדי למנוע מצב בו מגלה אדם שחתימתו זויפה על כתב ערבות, והוא ערב בלא ידיעתו לחובו של אדם בלתי מוכר לו;
ושנית - בהמשך לאמור לעיל לגבי כך שהנהלים הנהוגים כיום אינם מספקים, הרי שמצב בו אדם התחזה לאחר וחתם בשמו כערב בבנק הוא מצב המעלה חשש כי הבנק התרשל באימות זהותו. לפיכך, ככל שנגרמו למר רפופורט נזקים והוצאות מעבר לניהול המשפט עצמו (פגיעה בשמו הטוב, עיקולים שהוטלו עליו וכו'), קרוב לודאי שעומדת לו זכות תביעה נזיקית כנגד הבנק בעוולת הרשלנות.
עובדות המקרה היו כדלהלן: גב' לריסה לוזוביק לקחה הלוואה מבנק דיסקונט למשכנתאות, לא פרעה אותה כפי שהתחייבה, ובנק דיסקונט תבע את הערבים -דמיטרי רפופורט ויעקב קופצ'בסקי- על יתרת החוב בסך 206,160 ₪.
להגנתו טען רפופורט כי אינו חתום על חוזה ההלוואה, כי אינו מכיר את הלווה, וכי הגיש תלונה במשטרה בגין זיוף חתימתו.
הצדדים הגיעו להסכמה לפיה המחלוקת בתיק תוכרע על פי בדיקת פוליגרף שתיערך לרפופורט, כאשר השאלה שתעמוד לבדיקה במכון הפוליגרף תהיה האם רפופורט חתם על כתב הערבות אם לאו, והתשובה תכריע את התיק: ימצא דובר שקר – תתקבל התביעה כנגדו במלואה; ימצא דובר אמת – תדחה התביעה כנגדו במלואה.
תוצאות הבדיקה הראו כי רפופורט הינו דובר אמת, ובהתאם להסכמת הצדדים דחה בית המשפט את תביעת הבנק כנגד רפופורט, ופסק לו סך של 850 ש"ח כהוצאות משפט (כולל בדיקת הפוליגרף) ושכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪ + מע"מ.
עד כאן – לכאורה שום דבר מיוחד: פסק דין "טכני" לחלוטין, במובן זה שהצדדים הגיעו להסכם דיוני בדבר קבילותה של בדיקת פוליגרף (בדיקת פוליגרף אינה ראיה קבילה אלא אם הצדדים הסכימו בהסכם דיוני שתהא קבילה), ובית המשפט פסק בהתאם להסכם הדיוני ולתוצאות הבדיקה;
אולם פסק הדין מעלה שתי הערות, הקשורות זו לזו:
ראשית – לא הובהרו הנסיבות בהן הגיע הבנק למצב שעל הערבות קיימת חתימה מזויפת, שהרי על פקיד הבנק המחתים על הערבות קיימת חובה לאמת את זהות הערב. הערב שחתם בחתימתו של רפופורט עשה, מן הסתם, אחת משתיים: או השתמש בתעודת זיהוי מזויפת, או השתמש בתעודת הזיהוי של רפופורט, שאבדה או נגנבה לו.
בשני המקרים היה פקיד הבנק אמור לחשוד במשהו – אם תעודת הזיהוי היתה מזויפת, מן הסתם היו סימנים שהצביעו על היותה מזויפת, סימנים שפקיד בנק מיומן היה אמור להבחין בהם; ואם תעודת הזיהוי היתה של רפופורט, יש להניח שהאדם שחתם בשמו היה שונה במקצת במראהו מרפופורט, באופן שהיה צריך למשוך את תשומת לבו של פקיד הבנק.
כך או כך – המקרה מצביע על כך שנהלי אימות זהות הערב הנהוגים כיום בבנקים אינם מספיקים כדי למנוע מצב בו מגלה אדם שחתימתו זויפה על כתב ערבות, והוא ערב בלא ידיעתו לחובו של אדם בלתי מוכר לו;
ושנית - בהמשך לאמור לעיל לגבי כך שהנהלים הנהוגים כיום אינם מספקים, הרי שמצב בו אדם התחזה לאחר וחתם בשמו כערב בבנק הוא מצב המעלה חשש כי הבנק התרשל באימות זהותו. לפיכך, ככל שנגרמו למר רפופורט נזקים והוצאות מעבר לניהול המשפט עצמו (פגיעה בשמו הטוב, עיקולים שהוטלו עליו וכו'), קרוב לודאי שעומדת לו זכות תביעה נזיקית כנגד הבנק בעוולת הרשלנות.
תא 056807/03, בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' רפופורט דמיטרי,
ניתן ביום 21.9.08, בבית משפט השלום בת"א, כב' השופט יעקֹב שינמן.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה