הוצאות חריגות בגובהן נפסקו כנגד בנק דיסקונט בגין הטעיית בית המשפט

במרכזו של פסק הדין שנסקור היום עומדת קביעת בית המשפט, כי הבנק העמיד חוב לפרעון מיידי, למרות שהלקוחות פרעו באותו זמן סכום כמעט כפול מהסכום שהיו חייבים לפרוע; ולצד הקביעה העיקרית – מספר התפתחויות דרמטיות.

התובע הינו בנק דיסקונט לישראל, והנתבעים הם חברה בשם הג'ונגל של אלי בע"מ ועוד שלושה יחידים, שהם (יש להניח) בעליה וערבים לחובותיה.

במועד כלשהו היה לחברה חוב בבנק בסך של 863,723, והיא הגיעה עם הבנק להסכם לפיו החברה והיחידים הנתבעים יקחו שש הלוואות, באמצעותן יפרעו את החוב הנ"ל.

במועד מסויים סבר הבנק כי הנתבעים (החברה והיחידים) אינם פורעים את ההלוואות כסדרן, העמיד את יתרת החוב הבלתי מסולקת (לשיטתו) לפרעון מיידי, והגיש תביעה כנגד הנתבעים.

הנתבעים הציגו חוות דעת של דוד אברון מחברת מ.א. בקרה לפיה במועד העמדת יתרת החוב הבלתי מסולקת לפרעון מיידי, לא זו בלבד שפרעו את כל ההלוואות כסדרן, אלא שפרעו אפילו יותר מהנדרש; וכב' השופט כספי נתן להם רשות להתגונן בטענה זו.

לשם בדיקת הטענה מינה בית המשפט את רו"ח יעקב שגב, ורו"ח שגב קבע כי ממועד ההסכם ועד מועד הגשת התביעה היו הנתבעים צריכים לפרוע על פי ההסכם סך של 78,076 ש"ח בגין קרן ההלוואה, ועוד 13,979 ש"ח בגין הריבית שנצברה על הקרן לאותו מועד, כלומר, בסך הכל 92,055 ש"ח, כאשר בפועל שולם על ידיהם סכום בסך של -.149,395 ש"ח; ובמילים אחרות: לא זו בלבד שהנתבעים פרעו בתקופה הנדונה את כל הנדרש מהם על פי ההסכם עם הבנק, אלא שפרעו פרעון ביתר בשיעור של למעלה מ- 62%.

לאור זאת קבע כב' השופט כספי כי במועד בו הגיש הבנק את התביעה לא היה שום מקום להעמיד את יתרת החוב הבלתי נפרעת לפרעון מיידי, ודחה את תביעת הבנק כנגד הנתבעים.

עד כאן מהלך עניינים די שגרתי, במסגרתו מתברר בהליך משפטי, באמצעות מומחים לבדיקת חשבונות בנקים, כי לא היה בסיס לתביעת הבנק כנגד הלקוחות.

יחד עם זאת, פסק הדין מעלה מספר תהיות קשות ביותר: כיצד לא ראה הבנק בספריו לפני הגשת התביעה כי הנתבעים פרעו כמעט כפול ממה שנדרשו; כיצד סבר הבנק כי פרעו פחות ממה שנדרשו; מדוע לא ביצע הבנק, לפני הגשת התביעה, בדיקות קפדניות יותר באשר למצב חשבונם של הנתבעים; וכמה תביעות של בנקים כנגד לקוחות התלויות ועומדות כיום בבית המשפט דומות לתביעה הזו בכך שהוגשו ללא בדיקה מספקת מצד הבנק, ויתבררו בסוף ההליך כחסרות שחר – כל אלה שאלות שמעלות ספקות לגבי הזהירות שאמורים הבנקים לנקוט לפני הגשת תביעות נגד לקוחות.

אלא שבנקודה זו בפסק דינו של כב' השופט כספי חלה התפתחות מפתיעה. הבנק טען, לגבי אחת מאותן שש הלוואות שלקחו הנתבעים לכיסוי חובם, כי היא היתה הלוואה של 100,000 ש"ח שהיתה אמורה להפרע בתשלומים חודשיים של 8,334 ש"ח. הבנק טען כי ממועד ההסכם ועד מועד התביעה היו הנתבעים אמורים לפרוע על חשבון הלוואה זו כ- 55,000 ש"ח, בעוד שפרעו תשלום אחד בלבד של 8,334 ש"ח.

הנתבעים הצליחו להוכיח כי ההלוואה היתה אמורה להפרע לא בתשלומים חודשיים, אלא בתשלומים תלת חודשיים, ולפיכך התשלום ששולם הוא התשלום היחיד שהיה צריך להיות משולם עד מועד הגשת התביעה.

כב' השופט כספי קבע כי הבנק הטעה את המומחה של הבנק ביודעין: הבנק ידע כי התשלומים היו תלת חודשיים, ובכל זאת הציג בפני המומחה מצג כאילו היו הם תשלומים חודשיים; ובמילותיו הקשות של כב' השופט כספי:

"למעשה הטעה הבנק את המומחה ופעל בניגוד להוראות בית המשפט ולכך, כמובן, יינתן ביטוי בפסיקת ההוצאות".

כפועל יוצא ממילים קשות אלה פסק כב' השופט כספי לנתבעים הוצאות בסכום חריג ביותר של 100,000 ש"ח ומע"מ (סכום הגבוה יותר מכל סכום הקרן והריבית שהנתבעים פרעו בגין החוב שלהם - 92,055 ש"ח, כזכור), ועקב ההטעיה שהטעה הבנק את המומחה חייב השופט כספי את הבנק גם בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בסכום של -.5,000 ש"ח.

תא 17849/97, בנק דיסקונט נ' הג'ונגל של אלי בע"מ ואח',
ניתן ביום 22.09.08, בבית משפט השלום בת"א, כב' השופט צבי כספי.

כנגד כל הסיכויים: תביעת בנק נגד ערב נדחתה על הסף מחמת התיישנות

פסק הדין שנסקור היום עוסק במקרה בו טען ערב כי התביעה כלפיו התיישנה, ובית המשפט קיבל -לכאורה כנגד כל הסיכויים- את טענתו, למרות שהבנק טען שלוש טענות חזקות ונפרדות.

גיא פלד חתם כערב על כתב ערבות מתמדת מוגבלת בסכום בסך של 40,000 ₪ להבטחת כל חוב של חברת טריו אוטומטיים בע"מ. כלפי בנק מזרחי טפחות. מכיוון שנושא פסק הדין הינו התיישנות התביעה כלפי הערב, אין מנוס מלפרט מעט תאריכים:

ביום 24.11.98 הגיש הבנק תביעה נגד החברה החייבת;
ביום 20.12.98 ניתן פס"ד כנגד החברה החייבת לתשלום אותו חוב;
ביום 28.12.98 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל נגד החברה החייבת;
ביום 03.08.06 קבע ראש ההוצאה לפועל, כי מוצו ההליכים נגד החברה החייבת;
ביום 04.12.06 הגיש הבנק את התביעה נגד המבקש.

הערב טען כי התביעה כנגדו התיישנה, הואיל ולטענתו, עילת התביעה נגד הערב נולדה ביום בו נעשתה פנייה ראשונה לחייב העיקרי.

הבנק טען כי העילה לא התיישנה, ונימק בשלושה נימוקים:

ראשית, בכתב הערבות עליו חתם מר פלד היה סעיף מפורש בו ויתר על זכותו להעלות טענת התיישנות;

שנית, אם תמצי לומר שהסעיף אינו תקף, טוען הבנק כי עילת התביעה כנגד הערב היא עילה עצמאית המנותקת מעילת התביעה כנגד החייב העיקרי, וזאת מפני שכל אחת נובעת מהסכם אחר: העילה כנגד החייב העיקרי מהסכם ההלוואה, והעילה כנגד הערב, מהסכם הערבות. לפיכך, טען הבנק, במקרה הספציפי, "עילת התביעה" כנגד הערב נולדה רק 7 ימים לאחר משלוח מכתב דרישת החוב לערב, אשר נשלח ביום 30.8.06;

שלישית, אם תמצי לומר שהעילה כנגד הערב אינה עילה עצמאית, אזי יש לקבל את הגישה הפרשנית לפיה הוצאת אישור על ידי יו"ר ראש הוצל"פ כי מוצו הליכי ההוצל"פ נגד החייב העיקרי, מהווה עובדה חיונית לגיבוש עילת התביעה נגד ערב יחיד, ואת תקופת ההתיישנות יש למנות רק החל מהמועד בו הצהיר יו"ר ראש ההוצל"פ שמוצו ההליכים נגד החברה החייבת.

המחלוקת האחרונה בין הבנק והערב, בשאלה האם הצהרת ראש ההוצאה לפועל היא תנאי הכרחי לגיבוש עילת התביעה, מקורה בהוראת סעיף 17 ג (א) לחוק הערבות, הקובע כי -

"לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה:
ניתן פסק דין נגד החייב;
יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב נקט הנושה בכל הליכי ההוצל"פ... ".

כב' השופטת סימון קבעה כי בכל מקום שבו רצה המחוקק לקבוע שתנאי מסויים מפסיק את מירוץ ההתיישנות, הוא עשה זאת במפורש, ומכיוון שהמחוקק לא קבע שהמתנה לאישור יו"ר ההוצאה לפועל מפסיקה את מירוץ ההתיישנות, הרי שאיננה מפסיקה אותו.

הוראות תיקון מס' 1 לחוק הערבות באו להיטיב עם אותם ערבים שנכנסו בגדר הגדרת "ערב יחיד" ולהקל עליהם, לעומת המצב שהיה קודם לתיקון. אם תפורשנה הוראות סעיף 17 ג' לתיקון כהוראות שיש בהן כדי להאריך את מועד תקופת ההתיישנות, התוצאה תהיה שתיקון מס' 1 לחוק הרע עם הערבים ופגע בזכויותיהם. פרשנות כזו הדעת אינה סובלת.

אין בהוראות סעיף 17 ג' לחוק כדי לאפשר לנושה לשקוט על שמריו ולפנות לקבלת אישור להגיש תביעה כנגד הערב לאחר חלוף שבע שנים מאז המועד בו נולדה עילת התביעה, אלא יש לפרש את סעיף 17 ג' הנ"ל כך שמיד לאחר קבלת פסק דין כנגד החייב העיקרי חובה על הנושה לפעול בצורה נמרצת כדי לגבות את חובו מהחייב העיקרי. אם התמזל מזלו וקיבל את האישור לאחר שנה מהפנייה לחייב העיקרי, נותרו לו שש שנים עד ההתיישנות, ואם איתרע מזלו וקיבל את האישור לאחר שש שנים ואחד עשר חודשים, נותר לו חודש עד תום תקופת ההתיישנות. כך או כך – תקופת ההתיישנות בעינה עומדת, ואינה מושפעת מהמועד בו נתן יו"ר ההוצאה לפועל אישור בדבר מיצוי ההליכים נגד החייב העיקרי;

שכן לא יתכן לחשוף את הערב לאפשרות, שתוגש נגדו תביעה לאחר שחלפו מעבר לשבע שנים מאז נתקבל פסק דין כנגד החייב העיקרי. אם תותר הגשת תביעה כזו במועד כה מאוחר עלול להיווצר מצב, בו בשל חלוף השנים יתכן ולא יהא באפשרותו של הערב להתגונן כיאות.

את טענתו השניה של הבנק, לפיה העילה כנגד הערב מתחילה ביום בו פנו אליו לראשונה, דחתה השופטת סימון בקצרה ואמרה כי לא יתכן לקבל פרשנות כזו: לפי פרשנות זו, הבנק יכול לקבוע לעצמו מתי מתחיל מירוץ ההתיישנות, שכן לפי ההיגיון של הטענה הזו של הבנק, הבנק יכול לפנות אל הערב לאחר עשרים שנה, והתביעה תתיישן שבע שנים מאותו יום, כלומר – לאחר עשרים ושבע שנה...

"תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת, שכן יש בה פגיעה חמורה בערב. לא ייתכן שיהיה מצב לפיו הערב יהיה חשוף במשך שנים רבות לאפשרות שתוגשנה נגדו תביעות עתידיות על ידי הבנק, כשהוא תלוי בהחלטה שרירותית של הבנק, באשר למועד הפנייה אליו".

באשר לטענת הבנק כי הערב ויתר על טענת ההתיישנות בהסכם, אמרה כב' השופטת סימון בקצרה כי סעיף 19 לחוק ההתיישנות קובע שרשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה יותר (ובמקרקעין אף קצרה יותר), אולם אינם רשאים לוותר לחלוטין על תקופת ההתיישנות, ובכל מקרה הויתור היה בהסכם הערבות גופו, ולא בחוזה נפרד.

לפיכך דחתה כב' השופטת סימון את תביעת הבנק על הסף מחמת התיישנות וחייבה את בנק מזרחי טפחות בהוצאות גיא פלד בסך 5,000 ₪ ומע"מ.

בש"א 181068/07, תא 67137/06, פלד גיא נ' בנק המזרחי טפחות בע"מ,
ניתן ביום 6.10.08, בבית משפט השלום בת"א, כב' השופטת ורדינה סימון.

פרוטוקול שעבוד רכב "התגלה" כפרוטוקול שעבוד בלתי מוגבל בסכום של כל נכסי החברה

הפעם אחרוג ממנהגי, ובמקום סקירה של פסק דין ברצוני להביא בפניכם "מעשה שהיה" – עניין שהובא לטיפול משרדנו לפני זמן קצר, כאשר לקוח בא לבנק כדי לחתום על פרוטוקול שעבוד רכב, וגילה כי נדרש לחתום על שעבוד בלתי מוגבל בסכום של כל נכסי חברתו.

אחד מלקוחותי ביקש לרכוש רכב לעסקו, שהוא חברה בע"מ, ולשם כך בקשה החברה ליטול הלוואה מבנק מזרחי טפחות על כמחצית שווי המכונית.

הבנק מסר למרשי נוסח סטנדרטי של פרוטוקול שעבוד, הנושא את הכותרת "פרטיכל ליצירת שעבוד ע"י חברה", ובקש כי עורך הדין של החברה יאשר כי ההחלטה התקבלה כדין, בהתאם למסמכי ההתאגדות של החברה ועל פי הרשאות החתימה בחברה.

כאשר הגיע נציג החברה למשרדי עם פרוטוקול יצירת השעבוד, חשכו עיני:

התברר לי כי "בהזדמנות זו", שהחברה רוצה ליטול הלוואה לרכישת רכב, הכניס הבנק לפרוטוקול סעיף לפיו החברה החליטה "לחתום על אגרת חוב ללא הגבלת סכום לטובת בנק מזרחי טפחות בע"מ, להבטחת חובות קיימים או עתידיים של החברה לבנק מזרחי טפחות";

ובמילים אחרות – בפרוטוקול הסטנדרטי שהונפק לחברה לצורך יצירת שעבוד על רכב שבקשה לרכוש בהלוואה מהבנק, חתמה החברה למעשה כי היא משעבדת את כל נכסיה, ללא הגבלת סכום, להבטחת חובות עתידיים שיהיו לה כלפי בנק מזרחי טפחות.

אין צורך להסביר שאין ולא היתה שום סיבה שכאשר החברה רוצה הלוואה על מחצית סכום רכישת רכב, היא תידרש לחתום על ערבות בלתי מוגבלת בסכום לטובת הבנק - שהרי החברה לא ביקשה מהבנק שום אשראי מלבד האשראי הספציפי לרכישת הרכב; ולפיכך אני סבור כי הבנק נוהג בחוסר תום לב כאשר הוא מנסה להחתים את החברה על ערבות בלתי מוגבלת לחובות עתידיים.

תחקרתי את נציג החברה והתברר לי כי באופן בלתי מפתיע, שום פקיד של הבנק לא הסביר לנציג החברה שהיה בקשר עם הבנק על מה הוא נדרש לחתום; מצד שני, כן הסבירו לנציג החברה, כי המדובר בטופס סטנדרטי, "עליו חותמים כולם".

זה המקום לציין כי שפת האם של מנהלי מרשתי אינה עברית והם אינם ילידי הארץ, ולכן הבנתם את משמעות הטפסים עליהם הם נדרשים לחתום, כמו גם הבנתם את החוק והנוהג בישראל, הינם פחותים משמעותית משל דוברי עברית מלידה, ודי לחכימא.

נקבע בפסיקה פעמים רבות כי לבנק יש חובת אמון כלפי לקוחותיו, וכי חובה זו כוללת מתן הסבר מלא וגילוי נאות על משמעות כל מסמך עליו נדרש הלקוח לחתום. מכאן שאי מתן הסבר מלא וראוי עלול להוות חריגה של הבנק מחובת האמון המוטלת עליו כלפי לקוחותיו, כפי שזו פורשה בפסיקה.

כאילו לא די בהפרת חובת האמון בהוספת הערבות הכללית והבלתי מוגבלת בסכום בסעיף הראשון, הרי שגם הסעיף השני של הפרוטוקול (העוסק בשעבוד על הרכב הספציפי נשוא ההלוואה), דורש כי ירשם על הרכב שעבוד מלא, בעוד שהמימון לרכב אותו מעמיד הבנק לרשות החברה הינו בשיעור של כ- 50% בלבד.

אין צורך להסביר כי קיימת נפקא מינא בין שעבוד המוטל על כל ערך הרכב, ובין שעבוד המוגבל לסכום ההלוואה שנלקחה למימונו:

אם חלילה מגיעים למצב שהבנק מממש את השעבוד ומוכר את הרכב, הרי שאם התמורה שהתקבלה מהמימוש עולה על סכום ההלוואה, אזי כאשר מובהר במפורש שהשעבוד הוא רק עד גובה ההלוואה, עודף התמורה על יתרת ההלוואה (השייך לבעל הרכב) אינו משועבד, והבנק צריך להעבירו ישירות לבעל הרכב עם קבלתו מהרוכש.