טעות לעולם חוזרת (ובאופן "מפתיע", חוזרת גם לאותו מקום)

קוראי הבלוג בעלי זכרון טוב ודאי יזכרו פוסט מיום 2.10.08 הנושא את הכותרת "פרוטוקול שעבוד רכב "התגלה" כפרוטוקול שעבוד בלתי מוגבל בסכום של כל נכסי החברה". בפוסט הזה סיפרתי על לקוח שלי שעברית אינה שפת אמו, שבקש לרכוש לחברה שבבעלותו רכב במחיר של 100,000 ש"ח.

הוא היה זקוק להלוואה על מחצית סכום הרכב, ופנה לבנק מזרחי טפחות. הבנק הכין לו מסמכי שעבוד, אותם הביא לבדיקתי, ואחד מהם היה פרוטוקול בדבר שעבוד.

התברר לי כי בפרוטוקול הסטנדרטי שהונפק לחברה לצורך יצירת שעבוד על רכב שבקשה לרכוש בהלוואה מהבנק, חתמה החברה למעשה כי היא משעבדת את כל נכסיה, ללא הגבלת סכום, להבטחת חובות עתידיים שיהיו לה כלפי בנק מזרחי טפחות.

לאחר שכתבתי מכתב חריף למנהל הסניף, תוקנו המסמכים: עדיין לא היה כתוב שהשעבוד הוא על הרכב הנרכש בלבד, אבל לפחות תוקן הפרוטוקול כך שבמקום שעבוד ללא הגבלת סכום היה כתוב שהשעבוד מוגבל לסכום של 50,000 ש"ח – סכום ההלוואה. ללקוח שלי היה די בכך.

פסק הדין אותו אסקור היום עוסק בסוגיה דומה – מצב בו אדם משעבד נכס לצורך הלוואה מסויימת, ואילו הבנק טוען שהשעבוד היה לכל חוב שהוא (ולמרבית ההפתעה, גם כאן הבנק שלנו הוא בנק מזרחי טפחות, כמו בסיפור שלי עם הלקוח והרכב, ומסתבר, אם כן, שכשהטעות לעולם חוזרת, היא חוזרת לאותו מקום... );

וזה סיפור המעשה:
שני אחים – נאסר ברוכים ומוסא חנאי, היו שניהם בעלי עסקים בתחום הטקסטיל. לימים נקלע נאסר ברוכים לקשיים, ואף הגיע לכך שהיו לו חובות למלווים בשוק האפור.

באותו זמן שגשגו עסקיו של האח, מוסא, והוא "סידר" לאחיו הלוואה בסניף הבנק שלו, ובמסגרת חשבון הבנק שלו עצמו.
ההלוואה היתה בת מיליון ש"ח, וכנגד ההלוואה שעבדו נאסר ואשתו רבקה את דירת המגורים שלהם.
ההלוואה אושרה, חנאי קבל את כל הכסף לחשבונו, משך אותו במזומן ונתן אותו לנאסר.

נאסר שילם אותו (ככל הנראה) ללווים בשוק האפור, ולאחר מכן הצליח לשקם את עסקיו במידה כזו שעמד בנטל המשכנתא והקפיד לפרוע מדי חודש בחודש את החזר ההלוואה (לחשבון ההלוואה שעל שם אחיו, חנאי), שעמד על סך לא מבוטל של 20,000 ש"ח.

בשנת 2005 סיימו גב' ומר נאסר לפרוע את ההלוואה, אולם "משום מה", הבנק לא סילק את השעבוד על דירת המגורים שלהם.
לימים נקלע האח השני, מוסא חנאי, לקשיים, הגיע לחוב של כמיליון ש"ח, והבנק רצה לממש את המשכנתא על דירת המגורים של משפחת נאסר: הבנק טען, "פתאום", שהדירה נועדה להבטיח את כלל מסגרת האשראי של מוסא חנאי, ויותר מכך – שההלוואה של מיליון ש"ח היתה בעצם הלוואה שניתנה לחנאי.

משפחת נאסר פנתה לבית המשפט ובקשה פסק דין הצהרתי, לפיו למרות שההלוואה היתה הלוואה בחשבון של חנאי, הרי ההלוואה היתה הלוואה שלהם ועבורם, המשכנתא היתה רק להבטחת ההלוואה שניתנה להם, ולא למסגרת האשראי של מר חנאי, וכי לבנק אסור לממש את דירת המגורים שלהם.

במסמכי המשכנתא היה כתוב באמת שהמשכנתא היא להבטחת האשראים שהבנק יתן לחנאי עד לסך של מיליון ש"ח, ושמשפחת נאסר הם ערבים לאשראים אלה. על כתפי בני הזוג נאסר היה מוטל נטל כבד – לסתור את האמור במסמכי המשכנתא, ולשכנע את בית המשפט כי כוונת הצדדים היתה שונה מזו המתוארת במסמכים.

מסתבר, שלמרות נטל ההוכחה הכבד, בני הזוג נאסר הצליחו לשכנע את בית המשפט בצדקתם, שכן כב' השופט אורנשטיין קבל את התביעה במלואה, ונימק:

√ התובעים (נאסר) הוכיחו שבזמן שקבלו את ההלוואה היו להם חובות גדולים ואף חשבון הבנק שלהם הוגבל;
√ שטר המשכנתא הוגבל לסך של מיליון ש"ח, וסכום זה היה זהה לסכום ההלוואה שקבל התובע מהבנק;
√ התובעים (נאסר) הם אלה שפרעו את ההלוואה (ולא חנאי), ומסתבר על כן, שהחוב היה שלהם ולא של חנאי, כפי שטען הבנק.
√ השופט ציין את השנים הקשות שעברו על התובעים כדי לפרוע את המשכנתא בזמן, וציין שאת שקידתם ניתן להסביר רק בכך שהאמינו שמדובר בסכום קצוב וסופי: אילו היו חושבים שהמדובר בסכום משתנה מעת לעת שאין לו קצבה, לא היו טורחים כדי כך.

מאידך גיסא, לא קיבל כב' השופט אורנשטיין את עדויות הבנק:

√ הבנק לא הציג מסמך לגבי תמונת האובליגו (מצבת החובות) של חנאי בסמוך להעמדת המשכנתא – מסמך ממנו היה ניתן ללמוד שהאובליגו של חנאי הצריך בטוחה בסכום כה גבוה של מיליון ש"ח;
√ המשכנתא נחתמה על ידי משפחת נאסר כשלושה שבועות לפני שהבנק החליט להעמיד את מסגרת האשראי למר חנאי, והשופט תהה בקול, כיצד יתכן שהבטוחה לקו אשראי מועמדת לבנק שלושה שבועות לפני שהבנק בכלל מחליט לתת את האשראי;
√ לא זו בלבד, אלא שאפילו במסמכים הפנימיים של הבנק, שהיו תכתובת בין מנהל הסניף למנהל המרחב, שואל מנהל המרחב את מנהל הסניף מה הקשר בין מר חנאי ומר נאסר, ומדוע משפחת נאסר משעבדת דירה להבטחת אשראי של מר חנאי; אולם מנהל הסניף אינו עונה על השאלה הזו;
√ למרות שלשיטת הבנק משפחת נאסר היו ערבים לחובות של חנאי, הבנק מעולם לא שלח להם "הודעות לערב", למרות שהיה עליו לעשות כן מדי שנה בשנה;
√ לבנק לא היה הסבר מדוע ההלוואה נפרעת מכספי נאסר, אם היתה בעצם הלוואה לחנאי;
√ ויותר מכך: הבנק עצמו זקף את התשלומים שהתקבלו מנאסר לפרעון ההלוואה של מיליון ש"ח, ולא להקטנת מסגרת האשראי שהיתה בחשבונו של חנאי מעת לעת.

כב' השופט אורנשטיין נתן צו הצהרתי כמבוקש, וחייב את הבנק בהוצאות בסך של 25,000 ש"ח ומע"מ.

עד כאן סיפור פשוט לכאורה: השכל הישר עבד, והצדק ניצח. עם זאת שתי הערות:

ראשית, מעניין מאד לקרוא את התרשמותו של כב' השופט אורנשטיין מעדויות אנשי הבנק:
"לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, עיינתי במסמכים ושמעתי את העדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. מעדיף אני ללא היסוס את גרסת התובעים על פני גרסת הבנק אשר נסתרה מניה וביה, עד כי אינני נותן בה אמון.
...
עדי הבנק טענו כי ההסכמה בין הצדדים היא כאמור במסמכי המשכנתא וההודעה לערב, אך איני מקבל את עדויותיהם, אשר היו סתורות, בלתי מהימנות ואף אינן מתיישבות עם שורת ההיגיון והשכל הישר...
לא שוכנעתי מדברי סגן מנהל הסניף כי כך סבר...
הבנק יצר רושם אצל התובעים שהם ערבים להלווה הניתנת להם, ולא לכלל התחייבויות הנתבע (חנאי) כלפיו, והם בטחו בבנק שהמסמכים משקפים את ההסכמה האמורה".

במילים פשוטות: לא זו בלבד שבזמן שהעמידו את המשכנתא לטובת הבנק הבנק יצר אצל התובעים (נאסר) רושם לא נכון; אלא שהבנק הוסיף חטא על פשע, וכאשר הגיעה עת פקודה והתובעים העמידו את הבנק על ההטעיה שהטעה אותם, הרי שהבנק לא הודה בכך שיצר רושם לא נכון, אלא התעקש על רושם השקר, ופקידיו העידו בבית המשפט עדויות כאלה שבית המשפט אמר "אינני נותן בהן אמון... עדויות סתורות, בלתי מהימנות ואינן מתיישבות עם השכל הישר".

מתוך הכרת שפתו הנקייה של בית המשפט, ניתן לשער ולהעריך שאם בית המשפט הגיע לומר על העדויות שאינו נותן בהן אמון ושהן בלתי מהימנות וסתורות, אזי ככל הנראה בית המשפט סבר שמושמעים באוזניו שקרים בוטים;

ושנית, עצה לנוטלי הלוואות למיניהן מהבנקים: נכון שכאשר אדם נוטל הלוואה מהבנק, משמע שאין לו כסף, ומשמע שהוא בסוג של מצוקה כלכלית; אבל לא משנה כמה אתם במצוקה כלכלית, כדאי לקחת את מסמכי ההלוואה לעורך דין, להסביר לו בדיוק את העסקה כפי שאתם מבינים אותה, ולבקש ממנו שיעבור עליהם ויבדוק שהתיאור של העסקה במסמכים מתאים לתיאור שנמסר לכם בבנק.

זה בסדר להגיד לפקיד בבנק שאתם מבקשים לא לחתום על המסמכים במקום, אלא לקבל עותק ולהעביר אותו לבדיקת עורך דינכם. לא רק שזה בסדר, אלא שאני מבטיח לכם שפקיד בנק שיודע שהמסמכים הולכים לבדיקת עורך דין, לא ירשה לעצמו לומר ללקוח או לרשום בטופס דבר שאינו נכון.

אבל (אני שומע אתכם אומרים) מי שצריך הלוואה מבנק, אין לו כסף, כמו שאמרת קודם, וממילא אין לו גם כסף לשלם לעורך דין שיבדוק את מסמכי המשכנתא!

על זה יש לי תשובה פשוטה: אני מאמין, אפילו בלי לדעת נתונים מדוייקים, שהכסף שמשפחת נאסר שלמה בשנת 2009 לעורך הדין שלהם, כדי שייצג אותם בתיק נגד בנק המזרחי המאוחד, היה פי כמה וכמה וכמה מהכסף שהיה לוקח מהם בשנת 2000 עורך דין שהיה בודק את מסמכי המשכנתא (עורך דין שהיה מוצא מן הסתם את אי ההתאמה בין מה שהוסבר להם ומה שנרשם במסמכים, מסב את תשומת לבם לאי ההתאמה ומעיר עליה לבנק, וחוסך להם, מן הסתם, את התביעה כנגד הבנק), גם אם מביאים בחשבון את הריבית וההצמדה על אותו סכום משנת 2000 ועד היום...

תא 1802/03, ברוכים נ' בנק המזרחי ואח',
ניתן ביום 18.1.09, בבית משפט המחוזי, כב' השופט איתן אורנשטיין.