"וזה שבינתיים הבנק הפסיד המון כסף – זו באמת לא בעיה שלי... "

הפעם אני רוצה לגוון עם סיפורו של אחד התיקים הראשונים בהם הגנתי על אדם מפני תביעה של בנק (מובא בקיצורים הכרחיים, על מנת שלא לייגע בפרטים מיותרים).

הלקוח היה איש עמל שעבד מעלות השחר ועד עמוק אל תוך הלילה עבודה קשה ביותר, ולא מפרנסת במיוחד. לשם הנוחות נקרא לו מר ישראל ישראלי.

אי שם בעברו, קרוב לעשר שנים לפני המועד בו התחלתי לטפל בו, הוא חתם ערבות לחבר. לא פעם אחת, אלא פעמיים: החבר היה לו כמו אח – יחד גדלו את הילדים, יחד יצאו לטיולים, חגגו את החגים, וחתימה על הערבויות היתה דבר מתבקש באותן נסיבות. סך הכל חתם על שתי ערבויות – של 60,000 ש"ח ושל 100,000 ש"ח.

לימים התפרקה החבילה, החבר עזב את ביתו, את אשתו, וגם את הלוואתו, אותה הפסיק לפרוע והשאיר לערבים השונים (ששה בסך הכל). הבנק תבע את הערבים, ביחד ולחוד, במלוא סכום החוב, שבינתיים תפח ומסכום של מאה וששים אלף ש"ח הפך, בעזרת "הריבית המרבית על חשבונות בחריגה", לסכום צנוע של 480,000 ש"ח, כלומר – בדיוק פי שלושה.

יחד עם הלקוח הלכתי לעורך הדין של הבנק, איש מבוגר, נחמד ופיקח (שמפאת כבודו לא אומר את שמו, ולכן גם לא אחשוף פרטים אחרים על התיק), ניתחתי בפניו את התיק ואת סיכויי הגבייה מכל אחד ואחד מהערבים, והצעתי לו שלקוחי ישלם, בפשרה, סך של 45,000 ש"ח.

עורך הדין של הבנק דחה את הצעתי על הסף מכל וכל, לא היתה לי ברירה, הגשתי בקשת רשות להתגונן, התיק נשמע - קודם כל בפני רשמת, שנתנה רשות מוגבלת להתגונן, ולאחר מכן בפני שופטת שדנה בו לגופו, והדברים היו יגעים: פסק הדין נתן כשש שנים לאחר שהוגשה התביעה, והלקוח שלי הפסיד לכל אורך הקו: בית משפט השלום קבע כי הוא חייב (יחד עם הערבים האחרים, כלומר, ביחד ולחוד) בסכום העתק של 480,000 ש"ח, על הריבית וההצמדה שנצברו עליו מיום הגשת התביעה (שש שנים קודם) ועד יום מתן פסק הדין.

אין צורך לומר שקרוב לודאי שכל הרכוש שהיה ללקוחי בעולם לא הגיע לסכום פסק הדין, ואילו היה צריך באמת לשלם אותו לבדו, היה נותר רק עם בגדיו לעורו.

לקחתי נשימה עמוקה, קראתי את פסק הדין עוד פעם ועוד פעם, ולבסוף החלטתי להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי.

השקעתי בערעור את כל הנשמה: התרכזתי רק בטיעונים החשובים והחזקים, והקפדתי על הניסוחים, שיהיו תמציתיים וברורים. שוב ושוב קראתי את כתב הערעור ותיקנתי, ולבסוף, כשהרגשתי שלם עמו, שלחתי אותו לבית המשפט.

לאחר זמן לא רב מדי הגיע יום הדין. לקוחי ואני באנו לאולם בית המשפט, ועמנו היו גם ערב נוסף ואשתו עם עורך דינם. בהרכב ישבו שופטים נכבדים וידועים, כראוי לתיק בנקאות חשוב בסכום נכבד. הם התחילו דוקא עם הערב השני, ודברו אליו בטון קשה: "אדוני יודע שכשחותמים ערבות צריך לחתום בכובד ראש, ולקחת בחשבון שעלולים להדרש לשלם; אדוני חושב שהוא יכול לבוא לאולם, לטעון טענות כאלה, ולצפות שנשחרר אותו בערבות?" וכך הלאה. אמרתי בלבי – אוי א-ברוך, הם קמו היום על צד שמאל, כל השופטים בהרכב. הם אמרו לאותו ערב ולאשתו כי הם מציעים להם שינתן פסק דין בהסכמה לפיו הם ישלמו לבנק מאתיים וחמישים אלף ש"ח. אם לא יסכימו, אמרו השופטים, הם יתנו פסק דין מנומק, ואז גם יחייבו אותם בהוצאות גדולות. בני הזוג עמדו באולם ובכו כמו ילדים קטנים.

כשהשופטים סוף סוף סיימו אתם, הם עברו לערב "שלי". ידעתי שהערעור שלי הוא טוב ומתבסס על טיעונים חזקים, אבל לאור מצב הרוח הקשה שייחסתי להרכב קמתי מהספסל עם פרפרים בבטן. להפתעתי, הפעם הטון היה שונה לחלוטין: אב בית הדין פנה במאור פנים אל מרשי, ואמר במילים האלה: "כן, מר ישראלי; כמה אתה רוצה לשלם לבנק?". הוא אמר את הדברים ברצינות גמורה, בלי שום ציניות או לגלוג. באותו רגע ידעתי שזכינו בערעור.

אב בית הדין הציע לי ולעורך הדין של הבנק לצאת מהאולם לשיחה, תוך שהוא אומר לעורך הדין של הבנק להתפשר עמנו על כמה עשרות אלפי שקלים בודדים. יצאנו וישבנו במזנון בית המשפט, על קפה שחור מצוין. הוא כבר הבין לאן נושבת הרוח ושמההרכב הזה לא יצא לו כסף מהלקוח שלי, ואחרי משא ומתן קשה הסכים להתפשר על 39,000 ש"ח - שלושת אלפים ש"ח מיד, ועוד שמונה עשר תשלומים של אלפיים שקל כל חודש, ובנוסף דרש לקבל את הערבות שמרשי הפקיד בערעור, בסך של 6,000 ש"ח. בסך הכל – כמה קבל הבנק? כן! 45,000 ש"ח – בדיוק אותו סכום שהצעתי לו שש שנים ומשהו קודם לכן.

חזרנו לאולם, בית המשפט נתן לפשרה תוקף של פסק דין, ואמר לעורך הדין של הבנק שיפה עשה שהסכים להתפשר על סכום זה.

כמה ימים אחרי כן הלקוח מסר לי 18 המחאות, והלכתי באופן אישי למסור אותן לעורך הדין של הבנק. הלכתי באופן אישי כי הייתי חייב לשאול אותו שאלה אחת, וזו השאלה:

מדוע –כך שאלתי- כשהצעתי לך לפני שש שנים וחצי סך של 45,000 ש"ח, בתשלום אחד, מיד, בלי צורך לנהל את התיק, לנסוע לחיפה, להתאמץ, להכין חקירות וסיכומים, מדוע אז סירבת, ואחרי שש שנים הסכמת לקבל אותו סכום בדיוק, אבל בפריסה לשנה וחצי (כלומר, תראה את התשלום האחרון שמונה שנים אחרי הגשת התביעה)? הלא אם היית מקבל אותו באותו מועד שהצעתי את הפשרה, אז אחרי שמונה שנים, עם הריבית שהיתה נצברת עליו, הוא היה שווה לבנק לפחות פי שלושה?

עורך הדין חייך מתחת לשפמו העבות חיוך גדול, ואמר לי כך:

לי אסור להציע לבנק להתפשר על פחות מעשרה אחוזים מסכום התביעה לפני שהוגשה בקשת רשות להגן, לפני שהיה דיון, ולפני שראיתי על מה נתנה רשות להגן, אם בכלל; אבל אם בית משפט של ערעור ממליץ להתפשר על הסכום הזה, זה משהו אחר לגמרי...

אני לא זוכר אם הוא באמת קרץ לי או שדמיינתי את זה, אבל הבנתי מצוין מה הוא אמר לי:

אם אני מציע להתפשר על עשירית מהסכום לפני שהנתבע התחיל להזיע, ולפני שאני מראה שהתאמצתי בתיק, הבנק יחשוב ש- או שאני עצלן, או שאני תבוסתן, ובפעם הבאה יעביר את התיקים שלו למשרד אחר;

אבל אם רצתי, התאמצתי, הזעתי, זכיתי בפסק דין לטובת הבנק, אלא שלמרבית הצער הוא נהפך בערעור, אף אחד לא יאשים אותי בכלום, ואני אמשיך לקבל תיקים מהבנק;

וזה שבינתיים הבנק הפסיד המון כסף – זו באמת לא בעיה שלי...