כנגד כל הסיכויים: תביעת בנק נגד ערב נדחתה על הסף מחמת התיישנות

פסק הדין שנסקור היום עוסק במקרה בו טען ערב כי התביעה כלפיו התיישנה, ובית המשפט קיבל -לכאורה כנגד כל הסיכויים- את טענתו, למרות שהבנק טען שלוש טענות חזקות ונפרדות.

גיא פלד חתם כערב על כתב ערבות מתמדת מוגבלת בסכום בסך של 40,000 ₪ להבטחת כל חוב של חברת טריו אוטומטיים בע"מ. כלפי בנק מזרחי טפחות. מכיוון שנושא פסק הדין הינו התיישנות התביעה כלפי הערב, אין מנוס מלפרט מעט תאריכים:

ביום 24.11.98 הגיש הבנק תביעה נגד החברה החייבת;
ביום 20.12.98 ניתן פס"ד כנגד החברה החייבת לתשלום אותו חוב;
ביום 28.12.98 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל נגד החברה החייבת;
ביום 03.08.06 קבע ראש ההוצאה לפועל, כי מוצו ההליכים נגד החברה החייבת;
ביום 04.12.06 הגיש הבנק את התביעה נגד המבקש.

הערב טען כי התביעה כנגדו התיישנה, הואיל ולטענתו, עילת התביעה נגד הערב נולדה ביום בו נעשתה פנייה ראשונה לחייב העיקרי.

הבנק טען כי העילה לא התיישנה, ונימק בשלושה נימוקים:

ראשית, בכתב הערבות עליו חתם מר פלד היה סעיף מפורש בו ויתר על זכותו להעלות טענת התיישנות;

שנית, אם תמצי לומר שהסעיף אינו תקף, טוען הבנק כי עילת התביעה כנגד הערב היא עילה עצמאית המנותקת מעילת התביעה כנגד החייב העיקרי, וזאת מפני שכל אחת נובעת מהסכם אחר: העילה כנגד החייב העיקרי מהסכם ההלוואה, והעילה כנגד הערב, מהסכם הערבות. לפיכך, טען הבנק, במקרה הספציפי, "עילת התביעה" כנגד הערב נולדה רק 7 ימים לאחר משלוח מכתב דרישת החוב לערב, אשר נשלח ביום 30.8.06;

שלישית, אם תמצי לומר שהעילה כנגד הערב אינה עילה עצמאית, אזי יש לקבל את הגישה הפרשנית לפיה הוצאת אישור על ידי יו"ר ראש הוצל"פ כי מוצו הליכי ההוצל"פ נגד החייב העיקרי, מהווה עובדה חיונית לגיבוש עילת התביעה נגד ערב יחיד, ואת תקופת ההתיישנות יש למנות רק החל מהמועד בו הצהיר יו"ר ראש ההוצל"פ שמוצו ההליכים נגד החברה החייבת.

המחלוקת האחרונה בין הבנק והערב, בשאלה האם הצהרת ראש ההוצאה לפועל היא תנאי הכרחי לגיבוש עילת התביעה, מקורה בהוראת סעיף 17 ג (א) לחוק הערבות, הקובע כי -

"לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה:
ניתן פסק דין נגד החייב;
יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב נקט הנושה בכל הליכי ההוצל"פ... ".

כב' השופטת סימון קבעה כי בכל מקום שבו רצה המחוקק לקבוע שתנאי מסויים מפסיק את מירוץ ההתיישנות, הוא עשה זאת במפורש, ומכיוון שהמחוקק לא קבע שהמתנה לאישור יו"ר ההוצאה לפועל מפסיקה את מירוץ ההתיישנות, הרי שאיננה מפסיקה אותו.

הוראות תיקון מס' 1 לחוק הערבות באו להיטיב עם אותם ערבים שנכנסו בגדר הגדרת "ערב יחיד" ולהקל עליהם, לעומת המצב שהיה קודם לתיקון. אם תפורשנה הוראות סעיף 17 ג' לתיקון כהוראות שיש בהן כדי להאריך את מועד תקופת ההתיישנות, התוצאה תהיה שתיקון מס' 1 לחוק הרע עם הערבים ופגע בזכויותיהם. פרשנות כזו הדעת אינה סובלת.

אין בהוראות סעיף 17 ג' לחוק כדי לאפשר לנושה לשקוט על שמריו ולפנות לקבלת אישור להגיש תביעה כנגד הערב לאחר חלוף שבע שנים מאז המועד בו נולדה עילת התביעה, אלא יש לפרש את סעיף 17 ג' הנ"ל כך שמיד לאחר קבלת פסק דין כנגד החייב העיקרי חובה על הנושה לפעול בצורה נמרצת כדי לגבות את חובו מהחייב העיקרי. אם התמזל מזלו וקיבל את האישור לאחר שנה מהפנייה לחייב העיקרי, נותרו לו שש שנים עד ההתיישנות, ואם איתרע מזלו וקיבל את האישור לאחר שש שנים ואחד עשר חודשים, נותר לו חודש עד תום תקופת ההתיישנות. כך או כך – תקופת ההתיישנות בעינה עומדת, ואינה מושפעת מהמועד בו נתן יו"ר ההוצאה לפועל אישור בדבר מיצוי ההליכים נגד החייב העיקרי;

שכן לא יתכן לחשוף את הערב לאפשרות, שתוגש נגדו תביעה לאחר שחלפו מעבר לשבע שנים מאז נתקבל פסק דין כנגד החייב העיקרי. אם תותר הגשת תביעה כזו במועד כה מאוחר עלול להיווצר מצב, בו בשל חלוף השנים יתכן ולא יהא באפשרותו של הערב להתגונן כיאות.

את טענתו השניה של הבנק, לפיה העילה כנגד הערב מתחילה ביום בו פנו אליו לראשונה, דחתה השופטת סימון בקצרה ואמרה כי לא יתכן לקבל פרשנות כזו: לפי פרשנות זו, הבנק יכול לקבוע לעצמו מתי מתחיל מירוץ ההתיישנות, שכן לפי ההיגיון של הטענה הזו של הבנק, הבנק יכול לפנות אל הערב לאחר עשרים שנה, והתביעה תתיישן שבע שנים מאותו יום, כלומר – לאחר עשרים ושבע שנה...

"תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת, שכן יש בה פגיעה חמורה בערב. לא ייתכן שיהיה מצב לפיו הערב יהיה חשוף במשך שנים רבות לאפשרות שתוגשנה נגדו תביעות עתידיות על ידי הבנק, כשהוא תלוי בהחלטה שרירותית של הבנק, באשר למועד הפנייה אליו".

באשר לטענת הבנק כי הערב ויתר על טענת ההתיישנות בהסכם, אמרה כב' השופטת סימון בקצרה כי סעיף 19 לחוק ההתיישנות קובע שרשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה יותר (ובמקרקעין אף קצרה יותר), אולם אינם רשאים לוותר לחלוטין על תקופת ההתיישנות, ובכל מקרה הויתור היה בהסכם הערבות גופו, ולא בחוזה נפרד.

לפיכך דחתה כב' השופטת סימון את תביעת הבנק על הסף מחמת התיישנות וחייבה את בנק מזרחי טפחות בהוצאות גיא פלד בסך 5,000 ₪ ומע"מ.

בש"א 181068/07, תא 67137/06, פלד גיא נ' בנק המזרחי טפחות בע"מ,
ניתן ביום 6.10.08, בבית משפט השלום בת"א, כב' השופטת ורדינה סימון.