ענייננו הפעם בפסק דין העוסק באדם אשר לקח הלוואה מבנק מזרחי טפחות לצורך רכישת משק במושב. על הסכם ההלוואה היתה חתומה גם בתו, כלווה.
לימים נאלץ האב לפשוט רגל, והבנק תבע מהבת את תשלום ההלוואה. הבת טענה טענות רבות. לא נפרט את כל הטענות הללו, למרות שכמה מהן יצירתיות ביותר והדיון בהן היה עשוי להיות מעניין, מהטעם הפשוט שהתיק בא בפני כב' השופט צבי כספי בבית משפט השלום בתל אביב, וכבוד השופט כספי דחה את כל הטענות היצירתיות הללו מלבד אחת, ובלשונו הישירה -
"טענות אחרות של המבקשת, לבד מאחת שתפורט בהמשך, אין להן כל ממש או ערך".
נעסוק הפעם אך ורק באותה טענה אחת שכן התקבלה:
המבקשת, בתו של הלווה, הסבה את תשומת לב בית המשפט לכך שאביה החל לפגר בתשלום ההלוואה בשנת 1997, אולם רק במחצית השניה של שנת 2001, כלומר, כארבע שנים וחצי לאחר מכן, מינה הבנק כונס נכסים למשק, ורק לאחר חמש שנים נוספות מכר הכונס את המשק.
במילים אחרות: מהיום בו אביה החל לפגר בתשלומים ועד שהבנק מכר את הנכס, עברו תשע שנים וחצי!
כאשר הבנק מכר סוף סוף את המשק, החוב כבר תפח במידה כזו שתמורת המכירה לא כסתה את החוב; והבת טענה כך:
"בכל מהלך הדברים באותן שנים, המשיך החוב לבנק לצבור ריבית גבוהה ביותר, בריבית דריבית, כך שרוב רובו של החוב מורכב מתוספות ריבית אלו, ואילו היה הבנק נוקט פעולה מהירה, היה בכך כדי להביא להפחתת החוב, עד כדי פירעונו המלא, במימוש הנכס";
ובמילים אחרות: אילו במקום לנקוט סחבת ולגרור רגליים היה הבנק ממנה כונס זמן קצר לאחר תחילת הפיגורים, ומוכר את הנכס תוך זמן קצר ולא בהתמהמהות של חמש שנים נוספות, אזי החוב לא היה תופח כל כך, המכירה היתה מכסה את מלוא סכום החוב, ולבנק לא היה שום מקום לתבוע אותה בגין יתרת החוב על תמורת הנכס.
כב' השופט כספי קבע כי "הגנה זו היא הגנה ראויה", למרות שהבת, מבקשת הרשות להתגונן, לא פירטה בבקשת הרשות להתגונן מהו פרק הזמן הסביר שהיה דרוש לבנק לפי גישתה, לא צירפה חישוב המראה מה היה באופן מפורט גובה הריבית הנחסך אילו פעל הבנק במועד, מה היה גובה החוב לאחר מכן וכו' (שכן בשלב הרשות להתגונן אין בודקים כיצד יוכיח המבקש את טענותיו, אלא שואלים האם בהנחה שיוכל להוכיח את טענותיו, מקימות לו טענות אלה הגנה).
כב' השופט כספי הסב את תשומת לב המבקשת כי לשם הוכחת הגנתה עליה להציג מסמכים וחישובים מפורטים, והזהיר אותה כי אם בסופו של יום יתברר כי לא היה מקום ליתן רשות להתגונן זה, מסיבות ענייניות או מהעדר ראיות כאמור, תשא המבקשת בהוצאות בקשה זו (בנוסף להוצאות ההליך כולו); אולם מאידך גיסא, לא חייב אותה בהוצאות בשלב בקשת הרשות להתגונן עצמו - דבר המראה כי סבר שהגנתה בטענה זו היא הגנה חזקה.
חשוב להפנות כאן זרקור אל התנהגותו של הבנק, כפי שזו משתמעת מהחלטתו של כב' השופט כספי:
בנק ש"ישן", מתמהמה במימוש בטוחה שבידו, ובינתיים החוב צובר ריביות פיגורים גבוהות, אינו יכול לצאת נשכר מהתמהמהותו. יש שתי דרכים לפרש אמירה זו:
דרך אחת היא לומר שבית המשפט רואה בהתמהמהות זו התנהגות שלא בתום לב: הבנק מתמהמה בכוונה, כדי שהחוב יתפח מהריביות הגבוהות. "לא אכפת" לבנק שתמורת מכירת הנכס לא תכסה את החוב לאחר תפיחתו, מפני שהבנק בונה על זה שיגבה את ההפרש מהערבים;
דרך אחרת היא לומר שאפילו אם ההתמהמהות אינה בכוונה אלא מהתרשלות "סתם", עומס של עורך הדין של הבנק, סדר עדיפויות פנימי וכו', עדיין הבנק אינו ריבוני לבחור לעצמו מתי יתבע את הלווה, מתי ימנה כונס נכסים ומתי ימכור את הנכס: חובת הזהירות של הבנק וחובת האמון של הבנק כלפי הלקוח מחייבות את הבנק לפעול בשקידה ראויה, לממש את הנכס במהירות סבירה ולא לתת לחוב לתפוח בזמן שהבנק מתרשל; ההתרשלות בקיום שקידה ראויה במימוש הבטוחה היא עוולה, וכידוע, "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה".
תא 33616/07, בנק מזרחי טפחות נ' שרביט תמר ואח',
לימים נאלץ האב לפשוט רגל, והבנק תבע מהבת את תשלום ההלוואה. הבת טענה טענות רבות. לא נפרט את כל הטענות הללו, למרות שכמה מהן יצירתיות ביותר והדיון בהן היה עשוי להיות מעניין, מהטעם הפשוט שהתיק בא בפני כב' השופט צבי כספי בבית משפט השלום בתל אביב, וכבוד השופט כספי דחה את כל הטענות היצירתיות הללו מלבד אחת, ובלשונו הישירה -
"טענות אחרות של המבקשת, לבד מאחת שתפורט בהמשך, אין להן כל ממש או ערך".
נעסוק הפעם אך ורק באותה טענה אחת שכן התקבלה:
המבקשת, בתו של הלווה, הסבה את תשומת לב בית המשפט לכך שאביה החל לפגר בתשלום ההלוואה בשנת 1997, אולם רק במחצית השניה של שנת 2001, כלומר, כארבע שנים וחצי לאחר מכן, מינה הבנק כונס נכסים למשק, ורק לאחר חמש שנים נוספות מכר הכונס את המשק.
במילים אחרות: מהיום בו אביה החל לפגר בתשלומים ועד שהבנק מכר את הנכס, עברו תשע שנים וחצי!
כאשר הבנק מכר סוף סוף את המשק, החוב כבר תפח במידה כזו שתמורת המכירה לא כסתה את החוב; והבת טענה כך:
"בכל מהלך הדברים באותן שנים, המשיך החוב לבנק לצבור ריבית גבוהה ביותר, בריבית דריבית, כך שרוב רובו של החוב מורכב מתוספות ריבית אלו, ואילו היה הבנק נוקט פעולה מהירה, היה בכך כדי להביא להפחתת החוב, עד כדי פירעונו המלא, במימוש הנכס";
ובמילים אחרות: אילו במקום לנקוט סחבת ולגרור רגליים היה הבנק ממנה כונס זמן קצר לאחר תחילת הפיגורים, ומוכר את הנכס תוך זמן קצר ולא בהתמהמהות של חמש שנים נוספות, אזי החוב לא היה תופח כל כך, המכירה היתה מכסה את מלוא סכום החוב, ולבנק לא היה שום מקום לתבוע אותה בגין יתרת החוב על תמורת הנכס.
כב' השופט כספי קבע כי "הגנה זו היא הגנה ראויה", למרות שהבת, מבקשת הרשות להתגונן, לא פירטה בבקשת הרשות להתגונן מהו פרק הזמן הסביר שהיה דרוש לבנק לפי גישתה, לא צירפה חישוב המראה מה היה באופן מפורט גובה הריבית הנחסך אילו פעל הבנק במועד, מה היה גובה החוב לאחר מכן וכו' (שכן בשלב הרשות להתגונן אין בודקים כיצד יוכיח המבקש את טענותיו, אלא שואלים האם בהנחה שיוכל להוכיח את טענותיו, מקימות לו טענות אלה הגנה).
כב' השופט כספי הסב את תשומת לב המבקשת כי לשם הוכחת הגנתה עליה להציג מסמכים וחישובים מפורטים, והזהיר אותה כי אם בסופו של יום יתברר כי לא היה מקום ליתן רשות להתגונן זה, מסיבות ענייניות או מהעדר ראיות כאמור, תשא המבקשת בהוצאות בקשה זו (בנוסף להוצאות ההליך כולו); אולם מאידך גיסא, לא חייב אותה בהוצאות בשלב בקשת הרשות להתגונן עצמו - דבר המראה כי סבר שהגנתה בטענה זו היא הגנה חזקה.
חשוב להפנות כאן זרקור אל התנהגותו של הבנק, כפי שזו משתמעת מהחלטתו של כב' השופט כספי:
בנק ש"ישן", מתמהמה במימוש בטוחה שבידו, ובינתיים החוב צובר ריביות פיגורים גבוהות, אינו יכול לצאת נשכר מהתמהמהותו. יש שתי דרכים לפרש אמירה זו:
דרך אחת היא לומר שבית המשפט רואה בהתמהמהות זו התנהגות שלא בתום לב: הבנק מתמהמה בכוונה, כדי שהחוב יתפח מהריביות הגבוהות. "לא אכפת" לבנק שתמורת מכירת הנכס לא תכסה את החוב לאחר תפיחתו, מפני שהבנק בונה על זה שיגבה את ההפרש מהערבים;
דרך אחרת היא לומר שאפילו אם ההתמהמהות אינה בכוונה אלא מהתרשלות "סתם", עומס של עורך הדין של הבנק, סדר עדיפויות פנימי וכו', עדיין הבנק אינו ריבוני לבחור לעצמו מתי יתבע את הלווה, מתי ימנה כונס נכסים ומתי ימכור את הנכס: חובת הזהירות של הבנק וחובת האמון של הבנק כלפי הלקוח מחייבות את הבנק לפעול בשקידה ראויה, לממש את הנכס במהירות סבירה ולא לתת לחוב לתפוח בזמן שהבנק מתרשל; ההתרשלות בקיום שקידה ראויה במימוש הבטוחה היא עוולה, וכידוע, "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה".
תא 33616/07, בנק מזרחי טפחות נ' שרביט תמר ואח',
ניתן ביום 13.11.08, בבית משפט השלום בת"א, כב' השופט צבי כספי.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה