יום חמישי, 2 ביוני 2016

זכינו בערעור!
חשבון הבנק של חברת בנייה המיוצגת על ידינו הוגבל. בעל החברה עבר את ספקי החברה אחד אחד, קבל מהם את ההמחאות שבידיהם ושילם את תמורתן במזומן.
רק ספק אחד אמר שההמחאות אינן בידיו כי כבר מסר אותן לגבייה בחברת גבייה. הוא לקח את הכסף המזומן, וחתם על הסכם בפני עורך דין, שאם ההמחאות יוצגו לפרעון, הוא מתחייב לשפות את חברת הבניה.
כמובן שההמחאות הוצגו לפרעון, והספק טען שמעולם לא חתם על ההסכם, וחתימתו מזויפת. הוא רק שכח לטעון שגם החותמת של החברה שלו, שליד חתימתו - גם היא מזויפת...
חברת הגבייה שהחזיקה בהמחאות פתחה בגינן תיק הוצאה לפועל, ורשם ההוצאה לפועל קבל את טענות חברת הבנייה וקבע כי חובה נפרע במלואו;
הספק לא ויתר וערער על קביעה זו. בשבוע שעבר קבלנו את פסק הדין, בו על פני 14 עמודים דוחה בית המשפט את גרסת הספק, וקובע שוב כי חברת הבנייה המיוצגת על ידינו פרעה את חובה במלואו.
למביני עניין ומיטיבי לכת (ובקיצור - עורכי דין שעוסקים בתחום) - פסק דין אנליטי ומעניין לקריאה!

יום ראשון, 9 בנובמבר 2014

החשבון מוגבל: מה עושים? חלק שני - כיצד למנוע את החזרת השיק הראשון

אם כן: העסק נכנס לקשיים כלכליים, ויש חשש שהחשבון עלול להיות מוגבל. מה אפשר לעשות כדי למנוע את הגבלת החשבון?

כדי להצליח למנוע את הגבלת חשבון, צריך לדעת, ראשית לכל, את הסיבה העיקרית להגבלת חשבון בנק; והסיבה הזו היא סיבה מפתיעה ביותר:

מניסיוני, ניסיון של שנים רבות בעבודה משפטית על פי חוק שיקים ללא כיסוי ובפרט בהגשת ערעורים על הגבלת חשבון בנק, אני יכול לומר שיש סיבה אחת מרכזית לכך שחשבון בנק של לקוח מסויים מוגבל על ידי הבנק, והסיבה הזו היא – שבסניף בו מתנהל החשבון התחלפו המנהלים, מנהל הסניף עזב ובמקומו נכנס מנהל סניף חדש, "אשר לא ידע את יוסף";

ועכשיו נסביר:

כל מנהל סניף, בכל בנק, נמדד על פי "תיק החייבים" של הסניף. תיק החייבים כמובן אינו תיק ממש, אלא הוא החתך, על המחשב, של כל הלקוחות שחייבים לבנק כסף, אם בשל הלוואות שלקחו, קווי אשראי או תקרה למשיכת יתר.

יש לבנקים ממוצע, רב שנתי, רב סניפי ורב ענפי, של שיעור הלקוחות מכל סוג, מכל תחום ומכל גודל חוב, שאינם פורעים חובם כראוי; וכל מנהל סניף רוצה שבסניף שלו, השיעור של הלקוחות הבעייתיים מתוך כלל הלקוחות, יהיה קטן מהממוצע של הבנק, שמשמש כקנה מידה להשוואה; ולכן, בעולם שבו מנהל הסניף יכול לעשות ככל העולה על רוחו, המנהל היה מעדיף "לעצור" את הלקוחות שהם חייבים בעייתיים.

איך מנהל הסניף עוצר את הלקוחות הבעייתיים? קודם כל, הוא מעמיד את כל החוב לפרעון, בהתאם להסכמי ההלוואה עם הבנק (כל הסכם הלוואה, עם כל בנק, כולל סעיף המאפשר לבנק להעמיד את מלוא החוב לפרעון במקרה של פיגור בפרעון של תשלום כלשהו), ואז מעביר את החוב לטיפול משפטי, כלומר – לאחד ממשרדי עורכי הדין שעובדים עם הבנק;

ובהמשך, מנהל הסניף מתחיל להחזיר שיקים ללקוח, הופך את חשבון הבנק של הלקוח למוגבל, וכך מונע ממנו ליצור חובות חדשים, ולמעשה – מונע ממנו בכלל לפעול בחשבון.

אלא שלמנהל "ישן" בסניף יש בעיה: יחסים עם לקוחות הם יחסים שנבנים במשך שנים; הוא לא יכול פתאום לבוא ולהחזיר המחאות ללקוחות ותיקים: ראשית, מאד יתכן שהלקוחות הללו היו במשך שנים רבות לקוחות מצוינים, שעמדו בפרעון חובותיהם כמו שעון שוייצרי ורק לאחרונה נקלעו לקשיים; ושנית, מאד יכול להיות שאם יש להם בחשבונם הלוואה, הוא, המנהל הישן, היה זה שאישר להם את ההלוואה, והוא צריך להיות עם לב של אבן וחסר רגשות לחלוטין, כאשר לקוח שהיה ביחסים מצוינים אתו במשך שנים נכנס אליו למשרד ואומר לו – איך החזרת לי שיק, שנים התפרנסתם ממני יפה, שנים הייתי לקוח מעולה, ועכשיו שקצת קשה לי ישר אתה שם לי רגל!

אבל מנהל סניף חדש – הוא משוחרר מכל אלה: עדיין אין לו יחסים עם הלקוחות הותיקים, הוא לא מכיר אותם, הם לא חושבים עליו כידיד, הוא לא אישר לאף אחד מהם שום הלוואה, ואם יש להם היסטוריה טובה, הוא יכול להעמיד פנים שהוא לא מכיר אותה;

הוא נכנס, מתחיל לבדוק את חשבונות הלקוחות אחד אחד, והוא מנסה להגביל את החשבונות של הלקוחות שבקשיים כמה שיותר מהר – זה מבחינתו "ניקוי אורוות" אחרי המנהל הקודם.

הלקוחות שהמנהל החדש יפעל כנגדם בתקיפות הרבה ביותר הם לקוחות שכבר היו במצוקה עוד בזמן המנהל הקודם, ואולי אפילו כבר הוחזרו להם שיק אחד או שניים בזמן המנהל הקודם; לקוחות כאלה הם הלקוחות שהמנהל החדש יחזיר להם המחאות במהירות הרבה ביותר, מפני שהוא יכול לטעון (כלפי הפקידים שלו בסניף שמנסים לשכנע אותו לא לפגוע בלקוחות הותיקים, וכלפי ההנהלה המרחבית שבודקת אותו), שאלו לקוחות גרועים שהוא "קיבל בירושה" מהמנהל הקודם, ושכבר המנהל הקודם היה צריך להחזיר להם המחאות ולהפוך אותם למוגבלים, לולא היה המנהל הקודם רך לב, ולולא היה מעדיף את טובת הלקוחות הותיקים שאיתם היה מיודד, על פני טובת הבנק...

וכאן צריך לדעת, שהחזרת שיקים אינה גזירה משמים, והיא נתונה באופן כמעט מוחלט לשיקול דעתו של מנהל סניף הבנק: מפני שיש למנהל הסניף דרך פעולה חלופית לפעול במקרה שהלקוח במצוקה. כאשר מדובר בלקוח שמנהל הסניף אינו מעוניין לפגוע בו אלא לעזור לו, מכל סיבה שהיא, מנהל הסניף יכול להחליט להזמין אותו לשיחה, ובסוף השיחה לאשר לו את הגדלת מסגרת משיכת היתר (כלומר – לאשר לו "חריגה מוסכמת", שהיא רף תחתון של משיכת יתר שהחשבון יכול להכנס אליו ועדיין לא יוחזרו שיקים; כך למשל, לקוח שהיתה לו מסגרת מאושרת של 20,000 ש"ח, וכעת יש לו שיק "באויר" של 4,000 ש"ח שאם השיק יוצג לפרעון הבנק לא יוכל לכבד את השיק והשיק יוחזר, הבנק יכול לפנות ללקוח ולהציע (או הלקוח יכול לפנות לבנק ולבקש) להגדיל את מסגרת האשראי המאושרת לחריגה, למשל ל- 30,000 ש"ח, ואז, לאחר הגדלת המסגרת, הבנק יכול לכבד את השיק במקום להחזיר אותו).

זאת ועוד: במקרים מיוחדים, הבנק אפילו לא מזמין את הלקוח לפגישה, אלא מגדיל לו את תקרת משיכת היתר באופן חד צדדי, במהלך שנקרא "העמדת מסגרת חד צדדית". מתי קורים ניסים כאלה?

הבנק מתנדב להעמיד מסגרת אשראי חד צדדית, כאשר הלקוח עצמו הוא במצב קשה, אבל הוא (הלקוח) מנהל בסניף חשבונות של אחרים, שיש בהם סכומי כסף נכבדים. למשל: מנהל תיקי השקעות שמנהל בבנק תיקי השקעות של מיליוני שקלים, אבל הוא עצמו במצב כלכלי קשה מסיבה אישית כלשהי; הבנק לא יחזיר לו המחאות, מחשש שאותו מנהל תיקים יקח את התיקים של לקוחותיו לבנק אחר; יורש שמונה כמנהל עזבון של עזבון ענק של מיליונים, והוא, היורש עצמו, במצוקה כלכלית; וכן הלאה. בכל מקרה שבו אדם מנהל בבנק סכומי כסף גדולים שאינם שלו, הבנק לא יעלה על דעתו להחזיר לו המחאה, אלא יגדיל לו כל הזמן את תקרת מסגרת האשראי לחריגת יתר.

כידוע, קמצוץ של מניעה עוזר יותר מטון של תיקון; מה, אם כן, אפשר לעשות, כדי למנוע אפילו את הגבלת השיק הראשון?

הדבר החשוב ביותר לדעת, להפנים ולזכור הוא, ששמירה על יחסים טובים עם הבנק היא מטלה מתמשכת, שצריך לבצע אותה באופן תקופתי, ואסור להזניח אותה, גם ובמיוחד, כאשר המצב הכלכלי טוב והשמיים בהירים:

אם אתה בעל עסק (או בעלת עסק, כמובן: לשון זכר במאמר זה הינה מטעמי נוחות בלבד), ויש לך אשראי בבנק – דאג להכנס לסניף מפעם לפעם, ולא רק כשאתה צריך להזמין פנקסי שיקים: קבע לך פגישה ביומן ותרשום – להכנס לסניף;

וכאשר תכנס לסניף, תתחיל "סבב פגישות": גש לפקידה שתמיד עונה לך בטלפון, ושאל מה שלומה; הכנס למשרד של סגן מנהל הסניף, אמור שעברת באיזור בדרך לפגישה והחלטת להכנס ולהגיד שלום; ותוך כדי – גלגל שיחת נימוסין, ותוך כדי כך, אסוף "מודיעין עסקי": שאל מה חדש בסניף, מה עם המנהל, האם הוא מקבל קידום ומצטרף להנהלה המרחבית, האם צפוי להכנס מנהל חדש...

אם שמעת שצפוי להכנס מנהל חדש, זו ידיעה שצריכה להדליק לך נורה אדומה: מעכשיו, לא די להכנס לסניף פעם בחודש, אלא צריך לברר מתי בדיוק נכנס המנהל החדש לתפקידו, ויום או יומיים או לכל היותר שבוע לאחר מכן, התקשר לסניף, ובקש לקבוע פגישה עם המנהל.

מנהלים חדשים רבים ינסו להתחמק מפגישה כזו – הם עדיין לא למדו את החומר, הם חדשים, הם עסוקים (בניקוי אורוות אחרי המנהל הקודם כמובן...), ובכלל. במקרה כזה אין לוותר – צריך פשוט להגיע לסניף, להמתין למנהל, וכאשר רואים שהוא לבד ואינו מדבר בטלפון, להכנס, ולהציג את עצמך, את העסק שלך, את ההיסטוריה המאד מוצלחת של החשבון שלך בסניף בעבר, את הקשיים הכלכליים הנוכחיים ואת הסיבות מדוע אתה מאמין שהקשיים הללו הם זמניים ואחריהם יבוא שוב מצב כלכלי טוב.

ההיכרות הזו שלך עם מנהל הסניף החדש היא הנכס החשוב ביותר שלך: מנהל הסניף יתרשם מאד מכך שיזמת את הפגישה ואת הדיון על מצבך, ומלבד זאת – עצם ההיכרות האישית עמך היא כבר בפני עצמה "מגן" בפני החזרת שיקים. כולנו בני אדם, ולמנהל סניף קשה להחזיר שיק לאדם נחמד שרק לפני שבוע ישב במשרדו, שתה עמו קפה שחור ואיחל לו הצלחה בתפקידו החדש...


את הקשר החדש הזה צריך להמשיך ולתחזק במשך מספר שבועות ואולי אפילו חודשים, עד שהמצב מתייצב, המנהל "מתיישב" בכסא, והעניינים נרגעים; וגם אז צריך להמשיך במשימה הקבועה – להכנס לסניף במרווחי זמן קבועים, ומפעם לפעם לנהל שיחות טלפון עם כל הפקידים בסניף שמטפלים בענייניך.

יום שני, 3 בנובמבר 2014

החשבון מוגבל: מה עושים? חלק ראשון - מהו חשבון מוגבל

לנהל עסק עצמאי (או חברה קטנה) פירושו לפעול בסביבה של חוסר ודאות, בתחושה המזכירה לפעמים נסיעה ברכבת הרים: פעם העסק ממריא לגבהים, ופעם צולל לתהומות. הדבר נכון תמיד, ועל אחת כמה וכמה בתקופות של מיתון ושפל, בין אם במשק כולו ובין אם בענף הספציפי שבו פועל העסק.

אחת התוצאות הלא נעימות של שפל בעסק עלולה להיות שחשבון הבנק של העסק הופך להיות מוגבל. חשבון בנק מוגבל מהווה בעיה כפולה: מצד אחד - לעסק שחשבונו הוגבל, שאינו יכול כעת לפעול באמצעות חשבון הבנק, ומצד שני – לעסקים טובים ובריאים, שבעל עסק לא הגון מנסה לשלם להם בשיקים מחשבון שהוגבל.

במאמר הזה נתרכז רק בהגבלת חשבון בנק מזוית הראייה של העסק שחשבונו הוגבל, ובמאמר נוסף נדבר על הדרכים בהן יכול עסק בריא להתגונן מפני קבלת תשלום בשיקים מחשבון מוגבל. נסביר מהו חשבון מוגבל, מהו חשבון מוגבל חמור, היכן רשומה ההגבלה, מדוע החשבון מוגבל (והסיבה לכך היא מפתיעה ביותר), מה ניתן לעשות מראש כדי למנוע את הגבלת החשבון, ומה ניתן לעשות לאחר שהחשבון הוגבל.  לא נעסוק כאן בלקוח מוגבל מיוחד, שהגבלתו היא על ידי ראש ההוצאה לפועל ולא על ידי הבנק, וראויה למאמר נפרד.

אם כן, מהו חשבון מוגבל?

החוק המסדיר את ההליכים של הגבלת חשבון בנק נקרא "חוק שיקים ללא כיסוי", והוא קובע (בס' 2א') כי חשבון בנק יהפוך לחשבון מוגבל אם סורבו במשך שנים עשר חדשים עשרה שיקים או יותר שנמשכו על החשבון, ובלבד שעברו לפחות חמישה עשר ימים בין הסירוב הראשון לסירוב האחרון;

במילים פשוטות: אם בעל עסק (במאמר זה נעסוק בעסק, אבל הדברים נכונים כמובן גם לאדם פרטי) שילם בהמחאה ולא היה בחשבון הבנק מספיק כסף כדי לפרוע את ההמחאה, אזי הבנק מחזיר את השיק למפקיד (מקבל התשלום), כשעל גב השיק חותמת "אכ"מ" – אין כיסוי מספיק, ושיק כזה נקרא "שיק מסורב";

כאשר עסק משלם באופן סדרתי בשיקים והם מסורבים, זהו סימן אזהרה לבנק, שהמדובר באדם המתנהג בחוסר אחריות, ומגלה יחס של חוסר אכפתיות לגבי האפשרות של קבלת מוצרים או שירותים מבלי לשלם עבורם. יחס כזה (שעלול להגיע לעיתים ממש עד כדי כוונת תרמית בזדון), מערער את היציבות הכלכלית בשוק, ולכן נתן המחוקק כוח לבנקים המסחריים (הפרטיים) לעצור את ההתנהגות הזו של הלקוח, ולהפסיק את הפצת השיקים ללא כיסוי.

המחוקק קבע שלקוח שהפיץ חמש המחאות ללא כיסוי יקבל אזהרה מהבנק על כך שחשבונו עלול להיות מוכרז כחשבון מוגבל, ואילו לקוח שהפיץ עשר המחאות ללא כיסוי יקבל הודעה מהבנק כי חשבונו הוגבל, והוא לא יוכל למשוך מחשבון זה שיקים נוספים, כלומר – לא יוכל להוסיף ולשלם כסף מחשבון זה באמצעות המחאות.

האם לקוח שבכל שנה במשך עשר שנים סורב לו שיק אחד, ובסך הכל במשך עשר שנים סורבו לו עשרה שיקים, יהפוך להיות לקוח מוגבל? ברור שלא! ומה לגבי לקוח שבשנת 2012 סורבו לו שש המחאות, ובשנת 2014 סורבו לו עוד ארבע המחאות –האם הוא יהפוך ללקוח מוגבל? גם לא;

המחוקק קובע פרק זמן מקסימלי ל"פיזור" השיקים ללא כיסוי – שנים עשר חודשים רצופים.

"רצופים" הכוונה - לא חודשים קלנדריים, אלא מה שקרוי באנגלית אמריקאית running 12 months – 12 חודשים "מתגלגלים", כלומר – מהיום של השיק האחרון, 12 חודשים אחורה: אם –לדוגמה- השיק הראשון סורב ביום 23.3.12, השיק העשירי צריך להיות מסורב עד ולא יאוחר מיום 22.3.13; אם השיק העשירי סורב ביום 23.3.13 או אחריו, החשבון לא יוגבל.

חשוב לשים לב שהבדיקה הזו היא רטרואקטיבית: בכל פעם שמסורב שיק, המחשב של הבנק בודק האם ב- 12 החודשים האחרונים סורבו ללקוח עשר המחאות, ואם כן, מגביל את החשבון.

מה ההיגיון בקריטריון הזה של 12 חודשים רצופים?

כפי שהסברנו לעיל, המחוקק מחפש אנשים שמגלים בהתנהגות שלהם יחס של חוסר אכפתיות, זלזול בחובתם לשלם, ואולי אפילו כוונה של ממש לרמות את מקבלי ההמחאות;

והמחוקק קבע שאם אדם מסר עשרה שיקים שסורבו במהלך שנים עשר חודשים רצופים, זה מעיד על פעילות אינטנסיבית, מודעת ומכוונת, שיש לעצור אותה;

ומכאן נובע שאם הוגבלו בחשבון עשרה שיקים אבל על פני תקופה ארוכה יותר משנים עשר חודשים רצופים, זה יחשב כמצב שנוצר שלא עקב כוונה מודעת, והחשבון לא יוגבל. בהמשך ניתן דוגמאות ליישום קריטריון זה.
מצד שני: אם בחשבון סורבו ביום אחד עשר המחאות, האם החשבון הופך למוגבל?

למרבית הפליאה, אם בחשבון סורבו ביום אחד (או בשבוע, או אפילו בשבועיים) עשר המחאות, החשבון לא יהפוך מוגבל: החוק קובע כי החשבון יוגבל אם סורבו עשרה שיקים, "ובלבד שעברו לפחות חמישה עשר ימים בין הסירוב הראשון לסירוב האחרון".

ההיגיון של הקריטריון הזה הוא בדיוק אותו היגיון של הקריטריון של 12 חודשים רצופים: החוק רוצה "לתפוס ברשתו" רק את האנשים שמגלים יחס מזלזל לחובה לשלם בשיקים רק אם יש להם כיסוי; את האנשים שמשתמשים לרעה בשיק, ובעובדה שמקבל השיק לא יכול להתקשר לבנק שלהם בזמן אמיתי ולשאול אם יש כיסוי לשיק (ועל כך ארחיב בהמשך);

אבל החוק לא רוצה לתפוס אדם שיש לו מצוקת אשראי נקודתית: היה צריך לקבל כסף מספק כלשהו, והספק איחר בתשלום.


לכן אדם שיש לו ב- 12 החודשים הרצופים האחרונים רקורד מושלם של פרעון שיקים, ואז הוא עובר מצוקת אשראי זמנית, ובתוך 15 ימים או פחות סורבו לו עשרה שיקים, ולאחר אותם חמישה עשר ימים הוא עולה שוב על דרך המלך, ולא מסורבים לו שיקים נוספים – אדם כזה הוא אדם ישר ונורמטיבי שנקלע לקשיים זמניים, והחוק אינו מעוניין להפוך את הקשיים הזמניים לקשיים קבועים על ידי הפיכת חשבונו למוגבל.



יום חמישי, 17 בינואר 2013

מי הפקיד בבנק שהורה לפנות מביתה זקנה ערירית בת 87, וידו לא רעדה?


הבלוג הזה, "נגד הבנק" - כשמו כן הוא: הוא מוקדש לתיאור אותם מקרים יוצאי דופן בהם בית המשפט עמד לצד הלקוחות ולא לצד הבנקים; וככזה, סקרתי בו עד עכשיו פסקי דין תוך התמקדות בפן המשפטי: בעובדות ובטענות המשפטיות שבגינן פסק בית המשפט לטובת הלקוח.
גם הפעם אסקור פסק דין שבו הלקוח זכה, וגם הפעם אתאר בקצרה עובדות וטענות, אבל היום אני רוצה יותר מכל, להתמקד דוקא בפן האנושי.
פסק הדין שלפנינו הוא הפ 32315-01-12 מזל עזרא נגד בנק מזרחי טפחות בע"מ:
גב' מזל עזרא היא אשה ערירית בת 87. היא התגוררה בבית שבו נולדה ושאותו בנה אביה, בדירה שירשה מהוריה. בהיותה ערירית, נתנה את הדירה כמתנה לאחייניתה, בתנאי מפורש שהיא, מזל, תוכל להמשיך ולגור בדירה עד סוף ימיה; וכדי לעגן את זכותה זו באופן משפטי, ערכו מזל ואחייניתה הסכם שכירות בו משכירה האחיינית את הדירה חזרה למזל.
לימים הסתבכה האחיינית בחובות, והבנק עיקל את הדירה הרשומה על שמה – זו שקבלה במתנה מהדודה מזל עזרא. הבנק רצה לממש את הדירה ולשם כך ביקש הבנק לפנות את מזל עזרא מביתה.
מזל עזרא פנתה לבית המשפט ובקשה פסק דין הצהרתי שיצהיר על זכותה להמשיך ולגור בדירה עד סוף ימיה, ובית המשפט קבל את עתירתה.

כב' השופט רחמים כהן קבע:
מעקל (במקרה זה הבנק) לא יכול לרכוש באמצעות העיקול זכויות חזקות יותר מהזכויות שהיו בידי האדם ממנו עוקל הנכס; ולכן – אם הבעלות של האחיינית היתה כפופה לשכירות של הדודה מזל עזרא, גם הזכות של הבנק המעקל כפופה לזכות השכירות של מזל עזרא.
הבנק נחשב מבחינה משפטית כ"נושה מקצועי" (כלומר – מי שמקצועו הוא להיות נושה), ולפיכך היה צריך לבדוק את מצב הזכויות בנכס בצורה "מקצועית", כלומר - בזהירות ראויה. זהירות ראויה בהקשר זה פירושה לבדוק בנסח הטאבו איך נרכשה הזכות, וכאשר נסח הטאבו מציין שהזכות נרכשה במתנה, לבדוק האם היו למתנה תנאים שאליה היא כפופה, ואשר באי התקיימם עלולה המתנה להתבטל.
הבנק לא עשה כן ולא פעל בזהירות ראויה; על אחרת כמה וכמה כך, כשהסתבר שהבנק שלח לנכס שמאי, אשר היה אמור לבדוק את מצב הבעלות והשכירות בנכס, לרבות המצאותו של דייר מוגן.
לפיכך קבע כב' השופט רחמים כהן כי הבנק התרשל בכך שפעל שלא בזהירות ראויה וכי התרשלות זו יתכן ועולה כדי חוסר תום לב מצד הבנק; ועל כן, כאמור, נעתר השופט לגב' מזל עזרא וקבע כי היא יכולה להמשיך ולגור בדירה עד סוף אריכות ימיה.
עד כאן הכל טוב ויפה, ולכאורה פסק הדין הוא לא רק ברור ומובן מאליו, אלא גם מתבקש ותואם את כללי הצדק הטבעי ואת הציפיות שלנו לעשיית צדק;
אבל אותי מעניין משהו אחר: יכול להיות שבהתחלה הבנק באמת לא ידע שהדירה ניתנה במתנה על ידי הדודה, שהמתנה היתה בכפוף לזכות של הדודה לגור בדירה עד אחרית ימיה, ושהדירה הושכרה בחזרה לדודה; בהחלט יכול להיות, למרות שלא סביר ולמרות שאם באמת לא ידע, מדובר בהתרשלות חמורה;
אבל מצד שני, ברור שהיה רגע כלשהו, שבו התברר לבנק שבדירה גרה שוכרת ערירית בת 87, שהיא בעצם היתה הבעלים של הדירה כל חייה, ולמרות זאת הבנק החליט לצאת למערכה נגד מזל עזרא, ולפנות אותה מהדירה בה נולדה;
ואני רוצה לדעת - מי האיש שישב בסניף הבנק, בחן את התיק, ואמר לעצמו: אשה ערירית? בת 87? גרה כל חייה בדירה שבה נולדה? לא מעניין אותי! בואו נפנה אותה!
אני רוצה לדעת מי האיש בסניף שהפנה את התיק לעורכי דין, והורה להם להלחם נגד מזל עזרא, ולנסות לשכנע את בית המשפט לפנות אותה מדירתה;
כולנו רוצים לדעת:
מי הפקיד בבנק, שהחליט ואישר לפנות מביתה זקנה ערירית בת 87, וידו לא רעדה?

יום ראשון, 22 בפברואר 2009

טעות לעולם חוזרת (ובאופן "מפתיע", חוזרת גם לאותו מקום)

קוראי הבלוג בעלי זכרון טוב ודאי יזכרו פוסט מיום 2.10.08 הנושא את הכותרת "פרוטוקול שעבוד רכב "התגלה" כפרוטוקול שעבוד בלתי מוגבל בסכום של כל נכסי החברה". בפוסט הזה סיפרתי על לקוח שלי שעברית אינה שפת אמו, שבקש לרכוש לחברה שבבעלותו רכב במחיר של 100,000 ש"ח.


הוא היה זקוק להלוואה על מחצית סכום הרכב, ופנה לבנק מזרחי טפחות. הבנק הכין לו מסמכי שעבוד, אותם הביא לבדיקתי, ואחד מהם היה פרוטוקול בדבר שעבוד.


התברר לי כי בפרוטוקול הסטנדרטי שהונפק לחברה לצורך יצירת שעבוד על רכב שבקשה לרכוש בהלוואה מהבנק, חתמה החברה למעשה כי היא משעבדת את כל נכסיה, ללא הגבלת סכום, להבטחת חובות עתידיים שיהיו לה כלפי בנק מזרחי טפחות.


לאחר שכתבתי מכתב חריף למנהל הסניף, תוקנו המסמכים: עדיין לא היה כתוב שהשעבוד הוא על הרכב הנרכש בלבד, אבל לפחות תוקן הפרוטוקול כך שבמקום שעבוד ללא הגבלת סכום היה כתוב שהשעבוד מוגבל לסכום של 50,000 ש"ח – סכום ההלוואה. ללקוח שלי היה די בכך.

פסק הדין אותו אסקור היום עוסק בסוגיה דומה – מצב בו אדם משעבד נכס לצורך הלוואה מסויימת, ואילו הבנק טוען שהשעבוד היה לכל חוב שהוא (ולמרבית ההפתעה, גם כאן הבנק שלנו הוא בנק מזרחי טפחות, כמו בסיפור שלי עם הלקוח והרכב, ומסתבר, אם כן, שכשהטעות לעולם חוזרת, היא חוזרת לאותו מקום... );

וזה סיפור המעשה:
שני אחים – נאסר ברוכים ומוסא חנאי, היו שניהם בעלי עסקים בתחום הטקסטיל. לימים נקלע נאסר ברוכים לקשיים, ואף הגיע לכך שהיו לו חובות למלווים בשוק האפור.


באותו זמן שגשגו עסקיו של האח, מוסא, והוא "סידר" לאחיו הלוואה בסניף הבנק שלו, ובמסגרת חשבון הבנק שלו עצמו.
ההלוואה היתה בת מיליון ש"ח, וכנגד ההלוואה שעבדו נאסר ואשתו רבקה את דירת המגורים שלהם.
ההלוואה אושרה, חנאי קבל את כל הכסף לחשבונו, משך אותו במזומן ונתן אותו לנאסר.


נאסר שילם אותו (ככל הנראה) ללווים בשוק האפור, ולאחר מכן הצליח לשקם את עסקיו במידה כזו שעמד בנטל המשכנתא והקפיד לפרוע מדי חודש בחודש את החזר ההלוואה (לחשבון ההלוואה שעל שם אחיו, חנאי), שעמד על סך לא מבוטל של 20,000 ש"ח.


בשנת 2005 סיימו גב' ומר נאסר לפרוע את ההלוואה, אולם "משום מה", הבנק לא סילק את השעבוד על דירת המגורים שלהם.
לימים נקלע האח השני, מוסא חנאי, לקשיים, הגיע לחוב של כמיליון ש"ח, והבנק רצה לממש את המשכנתא על דירת המגורים של משפחת נאסר: הבנק טען, "פתאום", שהדירה נועדה להבטיח את כלל מסגרת האשראי של מוסא חנאי, ויותר מכך – שההלוואה של מיליון ש"ח היתה בעצם הלוואה שניתנה לחנאי.

משפחת נאסר פנתה לבית המשפט ובקשה פסק דין הצהרתי, לפיו למרות שההלוואה היתה הלוואה בחשבון של חנאי, הרי ההלוואה היתה הלוואה שלהם ועבורם, המשכנתא היתה רק להבטחת ההלוואה שניתנה להם, ולא למסגרת האשראי של מר חנאי, וכי לבנק אסור לממש את דירת המגורים שלהם.


במסמכי המשכנתא היה כתוב באמת שהמשכנתא היא להבטחת האשראים שהבנק יתן לחנאי עד לסך של מיליון ש"ח, ושמשפחת נאסר הם ערבים לאשראים אלה. על כתפי בני הזוג נאסר היה מוטל נטל כבד – לסתור את האמור במסמכי המשכנתא, ולשכנע את בית המשפט כי כוונת הצדדים היתה שונה מזו המתוארת במסמכים.

מסתבר, שלמרות נטל ההוכחה הכבד, בני הזוג נאסר הצליחו לשכנע את בית המשפט בצדקתם, שכן כב' השופט אורנשטיין קבל את התביעה במלואה, ונימק:


√ התובעים (נאסר) הוכיחו שבזמן שקבלו את ההלוואה היו להם חובות גדולים ואף חשבון הבנק שלהם הוגבל;
√ שטר המשכנתא הוגבל לסך של מיליון ש"ח, וסכום זה היה זהה לסכום ההלוואה שקבל התובע מהבנק;
√ התובעים (נאסר) הם אלה שפרעו את ההלוואה (ולא חנאי), ומסתבר על כן, שהחוב היה שלהם ולא של חנאי, כפי שטען הבנק.
√ השופט ציין את השנים הקשות שעברו על התובעים כדי לפרוע את המשכנתא בזמן, וציין שאת שקידתם ניתן להסביר רק בכך שהאמינו שמדובר בסכום קצוב וסופי: אילו היו חושבים שהמדובר בסכום משתנה מעת לעת שאין לו קצבה, לא היו טורחים כדי כך.

מאידך גיסא, לא קיבל כב' השופט אורנשטיין את עדויות הבנק:


√ הבנק לא הציג מסמך לגבי תמונת האובליגו (מצבת החובות) של חנאי בסמוך להעמדת המשכנתא – מסמך ממנו היה ניתן ללמוד שהאובליגו של חנאי הצריך בטוחה בסכום כה גבוה של מיליון ש"ח;
√ המשכנתא נחתמה על ידי משפחת נאסר כשלושה שבועות לפני שהבנק החליט להעמיד את מסגרת האשראי למר חנאי, והשופט תהה בקול, כיצד יתכן שהבטוחה לקו אשראי מועמדת לבנק שלושה שבועות לפני שהבנק בכלל מחליט לתת את האשראי;
√ לא זו בלבד, אלא שאפילו במסמכים הפנימיים של הבנק, שהיו תכתובת בין מנהל הסניף למנהל המרחב, שואל מנהל המרחב את מנהל הסניף מה הקשר בין מר חנאי ומר נאסר, ומדוע משפחת נאסר משעבדת דירה להבטחת אשראי של מר חנאי; אולם מנהל הסניף אינו עונה על השאלה הזו;
√ למרות שלשיטת הבנק משפחת נאסר היו ערבים לחובות של חנאי, הבנק מעולם לא שלח להם "הודעות לערב", למרות שהיה עליו לעשות כן מדי שנה בשנה;
√ לבנק לא היה הסבר מדוע ההלוואה נפרעת מכספי נאסר, אם היתה בעצם הלוואה לחנאי;
√ ויותר מכך: הבנק עצמו זקף את התשלומים שהתקבלו מנאסר לפרעון ההלוואה של מיליון ש"ח, ולא להקטנת מסגרת האשראי שהיתה בחשבונו של חנאי מעת לעת.


כב' השופט אורנשטיין נתן צו הצהרתי כמבוקש, וחייב את הבנק בהוצאות בסך של 25,000 ש"ח ומע"מ.

עד כאן סיפור פשוט לכאורה: השכל הישר עבד, והצדק ניצח. עם זאת שתי הערות:


ראשית, מעניין מאד לקרוא את התרשמותו של כב' השופט אורנשטיין מעדויות אנשי הבנק:
"לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, עיינתי במסמכים ושמעתי את העדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. מעדיף אני ללא היסוס את גרסת התובעים על פני גרסת הבנק אשר נסתרה מניה וביה, עד כי אינני נותן בה אמון.
...
עדי הבנק טענו כי ההסכמה בין הצדדים היא כאמור במסמכי המשכנתא וההודעה לערב, אך איני מקבל את עדויותיהם, אשר היו סתורות, בלתי מהימנות ואף אינן מתיישבות עם שורת ההיגיון והשכל הישר...
לא שוכנעתי מדברי סגן מנהל הסניף כי כך סבר...
הבנק יצר רושם אצל התובעים שהם ערבים להלווה הניתנת להם, ולא לכלל התחייבויות הנתבע (חנאי) כלפיו, והם בטחו בבנק שהמסמכים משקפים את ההסכמה האמורה".


במילים פשוטות: לא זו בלבד שבזמן שהעמידו את המשכנתא לטובת הבנק הבנק יצר אצל התובעים (נאסר) רושם לא נכון; אלא שהבנק הוסיף חטא על פשע, וכאשר הגיעה עת פקודה והתובעים העמידו את הבנק על ההטעיה שהטעה אותם, הרי שהבנק לא הודה בכך שיצר רושם לא נכון, אלא התעקש על רושם השקר, ופקידיו העידו בבית המשפט עדויות כאלה שבית המשפט אמר "אינני נותן בהן אמון... עדויות סתורות, בלתי מהימנות ואינן מתיישבות עם השכל הישר".


מתוך הכרת שפתו הנקייה של בית המשפט, ניתן לשער ולהעריך שאם בית המשפט הגיע לומר על העדויות שאינו נותן בהן אמון ושהן בלתי מהימנות וסתורות, אזי ככל הנראה בית המשפט סבר שמושמעים באוזניו שקרים בוטים;


ושנית, עצה לנוטלי הלוואות למיניהן מהבנקים: נכון שכאשר אדם נוטל הלוואה מהבנק, משמע שאין לו כסף, ומשמע שהוא בסוג של מצוקה כלכלית; אבל לא משנה כמה אתם במצוקה כלכלית, כדאי לקחת את מסמכי ההלוואה לעורך דין, להסביר לו בדיוק את העסקה כפי שאתם מבינים אותה, ולבקש ממנו שיעבור עליהם ויבדוק שהתיאור של העסקה במסמכים מתאים לתיאור שנמסר לכם בבנק.


זה בסדר להגיד לפקיד בבנק שאתם מבקשים לא לחתום על המסמכים במקום, אלא לקבל עותק ולהעביר אותו לבדיקת עורך דינכם. לא רק שזה בסדר, אלא שאני מבטיח לכם שפקיד בנק שיודע שהמסמכים הולכים לבדיקת עורך דין, לא ירשה לעצמו לומר ללקוח או לרשום בטופס דבר שאינו נכון.


אבל (אני שומע אתכם אומרים) מי שצריך הלוואה מבנק, אין לו כסף, כמו שאמרת קודם, וממילא אין לו גם כסף לשלם לעורך דין שיבדוק את מסמכי המשכנתא!


על זה יש לי תשובה פשוטה: אני מאמין, אפילו בלי לדעת נתונים מדוייקים, שהכסף שמשפחת נאסר שלמה בשנת 2009 לעורך הדין שלהם, כדי שייצג אותם בתיק נגד בנק המזרחי המאוחד, היה פי כמה וכמה וכמה מהכסף שהיה לוקח מהם בשנת 2000 עורך דין שהיה בודק את מסמכי המשכנתא (עורך דין שהיה מוצא מן הסתם את אי ההתאמה בין מה שהוסבר להם ומה שנרשם במסמכים, מסב את תשומת לבם לאי ההתאמה ומעיר עליה לבנק, וחוסך להם, מן הסתם, את התביעה כנגד הבנק), גם אם מביאים בחשבון את הריבית וההצמדה על אותו סכום משנת 2000 ועד היום...



תא 1802/03, ברוכים נ' בנק המזרחי ואח',
ניתן ביום 18.1.09, בבית משפט המחוזי, כב' השופט איתן אורנשטיין.

יום ראשון, 11 בינואר 2009

בשבח הדיבור הישיר

שאלתי לפני כמה זמן ידידים לא יהודים מברזיל העושים בשליחות דיפלומטית בארץ, האם אינם סובלים מהישירות הישראלית; ולהפתעתי הם אמרו שהם מאד מרוצים ממנה: יש ארצות בעולם, כך אמרו, שכאשר מישהו אומר לך משהו, אינך יודע למה באמת הוא מתכוון; אבל אצל הישראלים אין הדבר כך: הם תמיד אומרים בדיוק מה שהם חושבים, ולא צריך לעשות ספקולציות...

אם הדבר נכון, הרי שכב' השופטת ורדה אלשיך היא הישראלית מכולם: היא תמיד אומרת את דבריה בדרך הברורה והישירה ביותר, כפי שנראה בפסק הדין דלהלן, אותו אביא כמעט ללא פרשנות, אלא רק בקיצורים, מפאת אורכו.

בפסק הדין הזה (שהינו בעצם החלטה) ביקש בנק ירושלים רשות מבית המשפט לתבוע באופן אישי את רו"ח חיים קמיל, שהיה המנהל המיוחד בהקפאת ההליכים של חברת האחים שבירו.

בהחלטה מבקרת כב' השופטת אלשיך קשות את הבנק ובאי כוחו, ובכך אין חידוש; החידוש הוא בכך שכב' השופטת אלשיך קובעת כי הבנק טען ביודעין טענות לא נכונות, כאשר כל מטרתו היתה להכפיש את רו"ח קמיל, לפגוע בשמו הטוב ולפגוע בתפקודו כממונה מטעם בית המשפט:

זוהי בקשתו של בנק ירושלים בע"מ, אחד מנושי חברת שבירו תעשיות זכוכית בע"מ, ליתן לו אישור להגשת תביעה אישית כנגד הנאמן להסדר הנושים. זאת, עקב כשלונו של ההסדר, דחיית עמדתו של בנק ירושלים בהזדמנויות שונות, ושורת טענות אשר מבססות לטענתו של המבקש עילת תביעה אישית כנגד הנאמן. המבקש טוען כי מאחר ואין עסקינן בתביעה עצמה, אלא אך בבקשה להיתר להגיש תביעה, אין הוא נדרש להוכיח את עילותיו, אלא בית המשפט של חדלות פרעון, הוא המשמש "שומר סף", אשר רשאי שלא ליתן אישור אך במקרים חריגים, בהם התביעה שהגשתה מתבקשת הינה מופרכת על פניה.
...
1. הבקשה המקורית הינה בקשה לקונית המשתרעת על פני שני עמודים בלבד (!), ואינה מכילה כמעט תשתית לכאורית לביסוס הסעד מרחיק הלכת המבוקש בה. דווקא במסגרת כתב-התשובה, מובאת גרסה מפורטת בהרבה הכוללת טענות עובדתיות, אשר אותן לא טרח המבקש לגבות בתצהיר. הבחירה בהעלאתן בכתב התשובה הינה, כנראה, על מנת לעקוף את הצורך לתמוך טענות עובדתיות שהעלה בתצהיר.

בחינה של טענות המבקש לגופן, מעלה בסופו של דבר מסקנה ברורה וחד-משמעית כי עניין לנו בבקשת סרק, חסרת ביסוס משפטי מינימלי, המוגשת בהתעלמות תמוהה ממושכלות מהותיות ודיוניות בסיסיות. בקשה זו, אחת דינה להדחות על הסף.

2. ראשית, חלק נכבד מטיעוניו של המבקש, אינם אלא – באורח מובהק – חזרה על טיעונים שהשמיע בעבר, ואשר חל כנגדם מעשה בי-דין והשתק פלוגתא; כך למשל, בכל הנוגע לטיעונים בדבר אישור כביכול (בין אם ברשלנות או במתכוון) של תביעות חוב מופרכות, הרי שהסוגיה עלתה בהרחבה במסגרת הערעור שהגיש המבקש לבית המשפט העליון לפני שנים, על החלטתי אשר אישרה את ההסדר.

אכן, הערעור לא הסתיים בפסק-דין מפורט, וזאת מאחר והמבקש קיבל את המלצתם של שופטי בית המשפט העליון למשוך את הערעור מיוזמתו – צעד הנעשה, בדרך-כלל, כאשר מתרשם המותב היושב לדין כי בפניו ערעור לא מבוסס, והוא מבקש להמנע מהארכה שלא לצורך של בירור משפטי שתוצאתו ברורה למדי, וזאת תוך שהוא חוסך למערער עוגמת נפש והוצאות משפט. ודאי שלא על מנת שהמערער שמשך את ערעורו יוכל לערוך "מקצה שיפורים" ולחזור על עקביו לבית המשפט קמא ל"סיבוב נוסף", של העלאת אותן טענות, באדרת אחרת.

אין לי אלא להצר, אם כן, על כך כי המבקש ובאי-כוחו המלומדים נוטלים לעצמם רשות, להתעלם במפגיע ממושכלות ראשוניות של סדרי-דין (באורח אשר, למרבה הצער, דומה לדרך בה הם נמנעים מהגשת תצהיר לגיבוי טענות עובדתיות), ופותחים מחדש סוגיות וטענות אשר נדחו במפורש בידי בית המשפט העליון, ואף עומדים על זכותם לעשות כן, כאילו עסקינן ב"זכות מוקנית", לשוב ולכפות על בית המשפט ועל הצדדים האחרים להתדיין פעם נוספת באותם עניינים עצמם.

3. כשם שמתעלם המבקש ממשמעות דחיית ערעורו בבית המשפט העליון, כך הוא מתעלם מהחלטה חלוטה אשר ניתנה לפני חודשים רבים בבית משפט זה, ואשר עליה לא הגיש כלל ערעור. בהחלטה זו הועלו, בין היתר, טענותיו בדבר מעשי מרמה כביכול מצד האחים שבירו. לא רק שהטענות הללו נדחו לגופן, הרי שהסתבר באורח חד-משמעי, כי מלבד המבקש ובא-כוחו, הרי שיתר הנושים (ולא רק אותם נושים אותם הוא מבקש לפסול כ"מקורבים") לא השתכנעו, וכי ועדת הביקורת שדנה בנושא החליטה באורח ברור, כי אין כל ראיה לטענות המבקש בעניין זה.


דומה כי המבקש, כמנהגו, בוחר להתעלם פעם נוספת מעקרון סופיות הדיון, ולהעלות שוב ושוב טענות שנידונו ונדחו, אלא שבזו הפעם, הוא מגדיל עשות, ומשתמש בטענות שלא נמצא בהן ממש אף במישור המשפטי הרגיל של התנהלות תיק ההסדר, והופך אותן לעילה להטלת אחריות אישית על בעל התפקיד, תוך האשמתו במעשים הגובלים בפלילים (!);

האם סברו באי-כוחו המלומדים של המבקש ברצינות, כי טיעונים מסוג זה יתקבלו? או שמא, השליכו יהבם על כך כי התיק יועבר כלאחר-יד לערכאה שאינה מכירה את התנהלות המאורעות, באורח כי גם אם תדחה הבקשה בסופו של יום (ואין ספק, כי זה היה גורלה, תהא הערכאה הדנה בה כאשר תהא), הרי תינתן להם הזדמנות נוספת לגרור את בעל התפקיד לעימות, במסגרתו יוכלו לתוקפו ולהכפישו, תוך הסבת נזקים ופגיעה בשמו הטוב? לבאי-כוחו של המבקש פתרונים.


קשה עד מאד להמנע מן המסקנה, כי המבקש הופך את היוצרות, ומפרש כל החלטה שאינה נוחה לו, או נראית לו שגויה או מקפחת את זכויותיו, למעשה פלילי דה-פקטו; להשלמת התמונה ראוי להעיר, כי התנהלות זו של באי-כוח המבקש אינה שמורה אך כלפי הנאמן לבדו, אלא הופנתה אף כלפי בית המשפט, באותם עניינים עצמם. זאת, בין היתר, הן במסגרת מכתב ששלח לכונס הנכסים הרשמי (ואשר צוטט אף במסגרת הדיון שנערך בפני במסגרת בקשה זו), ואשר בה "קבע" בא-כוח המבקש, עו"ד גלר, כי:


"החלטת ההפטר והתנהלות בית המשפט בפרשה אינם סתם טעויות משפטיות. על פחות מזה הוזמנו מנהלי רשות המיסים לחקירה במשטרה".


אעיר, כי לא הייתי נדרשת למכתב זה, אלמלא היה דוגמא מאלפת להתנהלות חוזרת ונשנית של בא-כוח המבקש, אשר ככל הנראה אינו מסוגל להבחין בין אי-הסכמה עם טענותיו לבין התנהלות פסולה ופלילית; זאת, אגב "יד קלה" עד מאד על "הדק" ההאשמה בפלילים, בלא שהוא חש כל צורך לבססה בראיות, ולו לכאורה.


לסיכומה של נקודה זו: עניין לנו בהתנהלות שהדעת אינה סובלת אותה, של העלאת האשמות הדומות להאשמות במעשי מרמה או מעשים אחרים הגובלים בפלילים. זאת בדרך שלא רק שאינה עומדת בנטל ההוכחה המוגבר הנדרש לשם כך לפי הפסיקה, אלא נראית על-פניה כהפרחת האשמות בעלמא, בלא שמץ ראיה כדי לתמוך בהן.


אין כל צורך להכביר מילים, על היות התנהלות זו פסולה, ועומדת בסתירה בולטת למושכלות היסוד של ניהול התדיינות משפטית, שלא לדבר על כללי האתיקה החלים על עורכי-דין במסגרת התדיינות שכזו.


לסיכומה של נקודה זו, לא ניתן להמנע מן המסקנה, כי המבקש, בצר לו, מנסה לגבב טענות "מן הגורן ומן היקב", ולהעלותן בזו אחר זו, בבחינת "הניר סובל הכל" - שמא באורח המנסה לחפות על חולשתן, ועל העובדה כי אין בידיו, אף לא לכאורה, עילת תביעה אישית כנגד הנאמן.


4. לא ניתן לסיים החלטה זו, בלא להתייחס לענין נוסף, אשר הועלה בידי בא-כוח הנאמן וכונס הנכסים הרשמי, ונוגע לפניית באי-כוחו של המבקש אל הנאמן, וזאת זמן-מה טרם הדיון בבקשה זו. לשיטת הנאמן, "הוצע" לו כי הבקשה להטלת אחריות אישית תמחק, וזאת ב"תמורה" לכך כי כספים נוספים שהעבירו האחים שבירו לנושים במטרה להמנע מביטול ההפטר יועברו אך ורק למבקש.


בא-כוחו של המבקש, אשר נשאל בעניין זה במסגרת הדיון, אישר את קיום הפניה, ואת הדרישה כי הכספים הנוספים יועברו למבקש בלבד, אולם הכחיש את "התמורה" אשר הוצעה לנאמן. בעניין זה, אעיר כי:


א. ראשית, הכחשתו של בא-כוח המערער היתה גורפת וסתמית: "כמובן שאנו מכחישים", וזאת בלא שיטרח למסור גרסה נגדית, ולו מינימלית, בכל האמור לשיחה, ומה בדיוק הוצע, אם הוצע, לנאמן. בנסיבותיו של מקרה זה, אין מנוס מלהבהיר, כי אינני נותנת אמון בטענה זו של בא-כוח המבקש, והיא נראית לי דומה יותר להתחמקות גרידא, מאשר להצבת טיעון נגדי כלשהו.

דברים אלו מקבלים משנה תוקף, נוכח אורח ההתנהלות של המבקש ובאי-כוחו לאורך כל הפרשיה דנן, ובעיקר את אורח השימוש שעשו, לכל אורך הדרך, בהאשמות אישיות כנגד צדדים אחרים המעורבים בתיק.



ב. שנית, אף לגופו של עניין, דרישה זו של המבקש, הינה מנוגדת בתכלית לדין, באשר היא דורשת למעשה חלוקה לא שיוויונית של כספים בין נושים במעמד זהה, קרי, העדפת נושים.


לטעמו של עו"ד פרג הצעתו הינה הגונה ומוסרית. האם הצעה העומדת בניגוד לחוק וביסודה הצעה להעדפת נושים בחסות בית המשפט – הינה הגונה ומוסרית – פליאתני!.


יוצא, כי עצם העלאת הצעה שכזו, הינה למעשה דרישה מן הנאמן לפעול בניגוד לדין, ולטובת נושה ספציפי הדורש במפגיע בלעדיות שאינה מגיעה לו. במצב דברים שנוצר בנסיבות המקרה, הרי שהעלאת דרישה כספית מנוגדת לדין בפני נאמן, אשר כנגדו מוגשת – בידי אותו נושה – תביעת סרק מסוג הבקשה שבפני, עשויה ליצור רושם של "זה בעד זה", וזאת אף אם הדבר לא נאמר במפורש.


יוצא, כי כך או אחרת, עניין לנו בהתנהלות פסולה מצד המבקש ובאי-כוחו, זאת באופן התואם – באורח עגום – את שאר נסיבותיה של הגשת הבקשה אשר בפני.


5. סוף דבר; עניין לנו במקרה קיצוני, חריג בחומרתו, בו יזם נושה שעמדתו לא התקבלה בקשה לתביעה אישית כנגד בעל תפקיד, בקשה אשר אין לי אלא לקבוע – משפטית ועובדתית כאחת, כי אינה אלא בקשת סרק, אשר מקורה ככל הנראה באי-שביעות רצונם של הנושה ובאי-כוחו מאי-קבלתם עמדתם לגבי אורח ניהול התיק.

תביעה זו אינה נסמכת ולו על תשתית לכאורית מינימלית מבחינה ראייתית, ואין בה – ולו לכאורה – כדי לבסס מראית-עין של עילה להטלת אחריות אישית. כל זאת, תוך התעלמות חוזרת ונשנית ממעשה בי-דין ומהשתקי פלוגתא, נסיון "להעלות באוב" טענות שאבד עליהן הכלח לפני שנים, והתנהלות העומדת בניגוד למושכלות הבסיסיים ביותר – הן של סדרי הדין והן של כללי האתיקה המשפטית.


קשה עד מאד, בנסיבות המקרה, להמנע מן התחושה, שכל מטרתה של הבקשה שבפני, אינה אלא פתיחת חזית נוספת וארוכה בבית משפט אזרחי, וזאת באורח שיאפשר למבקש ולבאי-כוחו להמשיך ולהכפיש את הנאמן, ולהסב לו נזקים כבדים – וזאת אף אם בסופו של יום היתה התביעה נדחית.


אי לכך, מצאתי כי דין הבקשה להדחות על הסף.


6. סוף דבר; בנסיבות כה חריגות וחמורות, אין כל מנוס מחיוב המבקש בהוצאות בסדר-גודל, אשר יהלום התנהלות כה חריגה וחמורה. אי לכך, ישא המבקש בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עורך דין בסך 100,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן בהוצאות כונס הנכסים הרשמי בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ. כל הסכומים ישאו הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

שקלתי אם אין מקום להטיל הוצאות אף לטובת אוצר המדינה על פי הוראות תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, אולם החלטתי שלא לעשות זאת, לפנים משורת הדין.


אמרתי שאביא את פסק הדין כמעט ללא פרשנות, ואכן מדובר בדברים קשים המדברים בעד עצמם; אבל בכל זאת מספר מילים:


התמונה העולה מהתנהלותו של בנק ירושלים היא תמונה של הפקרות משפטית, זלזול, וכפי שהתרשם בית המשפט הנכבד – ניסיון לפגוע בזדון בבעל תפקיד ממונה מטעם בית המשפט (ובמקרה זה, בעל תפקיד ידוע ומנוסה).


העובדה שהבנק לא נרתע מלהעלות טענות חסרות שחר, עובדתית ומשפטית, מצביעה שוב על התנהלות כוחנית, ועל תחושה שאין מדובר במדינה שיש בה בנקים, אלא בבנקים החושבים שיש להם מדינה.


פשר 1242/02, בשא 2858/08, בנק ירושלים בע"מ נ' רו"ח חיים קמיל ואח',
ניתן ביום 5.1.09, בבית משפט המחוזי, כב' השופטת ורדה אלשיך.

יום שבת, 10 בינואר 2009

איזו עזרה באמת צריך בבר משדרות מהבנק שלו? (3)

שני דברים הקשורים לבלוג שלנו אירעו בסוף שבוע העבודה:

ביום ד' האחרון, אור ליום ה' (7.1.09) פרסם העיתון הכלכלי גלובס תמצית מהפוסט מיום 4.1.09, "איזו עזרה באמת צריך בבר משדרות מהבנק שלו?", במדור דעת היום:


Posted by Picasa

יום למחרת, ביום ה', 8.1.09, פרסם בנק ישראל הודעה לעיתונות:


דוברות והסברה כלכלית - הודעה לעיתונות
08.01.2009

המפקח על הבנקים הורה לבנקים שלא להגביל חשבונות באזור עוטף עזה ואשקלון

המפקח על הבנקים רוני חזקיהו הורה היום לסניפי הבנקים באזור עוטף עזה ואשקלון להמנע מלהגביל חשבונות של לקוחות שהבנק החזיר להם שקים ללא כיסוי. בכך הפעיל המפקח על הבנקים את סמכותו לפי חוק שקים ללא כיסוי.
הוראה זו של המפקח על הבנקים נועדה להקל על תושבי עוטף עזה ואשקלון ולמנוע מצב בו הם יתקשו לפעול בחשבונם באופן שוטף, לנוכח הקשיים בפניהם הם ניצבים בימים אלה, הכוללים בין היתר ירידה בהכנסתם בשל אי תשלום משכורת או סיבה אחרת.
צעד זה של המפקח על הבנקים מצטרף להוראה שהוציא המפקח לבנקים השבוע, לפיה הוא מתיר לבנקים לאפשר ללקוחות הפרטיים חריגות ממסגרת האשראי של עד 5,000 ₪, וללקוחות העסקיים חריגות של עד 10% מגובה המסגרת המאושרת או 5,000 ₪, לפי הגבוה.


Mission Accomplished...

:)

יום שני, 5 בינואר 2009

איזו עזרה באמת צריך בבר משדרות מהבנק שלו? (2)

מי אמר שאין סיפוקים מיידיים בכתיבת בלוג?

רק אתמול כתבתי על כך שהעזרה האמיתית אותה צריכים תושבי הדרום מהבנקים היא שהבנקים יודיעו כי במשך כל מבצע עופרת יצוקה וששה חודשים לאחריו, הם לא יחזירו שום המחאה לתושבי הדרום.

אמרתי שאני מעריך כי מהלך זה לבדו יכול להציל מאות עסקים בדרום מקריסה, ועוד אמרתי, שאי החזרת המחאות זה גם סוג של הגדלת האשראי במשק והוא עולה בקנה אחד עם המדיניות הנוכחית של בנק ישראל לנהל מדיניות מונטרית מרחיבה, ולפיכך אין ספק שבנק ישראל לא יתערב ואפילו יתמוך בבנקים אם הם יודיעו באופן חד צדדי שהם לא יחזירו המחאות לתושבי הדרום לתקופה מסויימת מתום המלחמה.

כל זה היה, כאמור, אתמול; וזה עתה התבשרנו
בידיעות אחרונות כי המפקח על הבנקים, מר רוני חזקיה (שבפוסט הקודם זקפנו לזכותו חלק נכבד מאיתנותם של הבנקים), הורה היום (ב') בהוראת שעה לסניפי הבנקים שבקו האש בדרום לאפשר ללקוחות לחרוג ממסגרת האשראי שנקבעה להם; וזו לשון הידיעה בידיעות אחרונות:

"הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל הורה היום (ב') לסניפי הבנקים שבקו האש בדרום לאפשר ללקוחות לחרוג ממסגרת האשראי שנקבעה להם - בין 1,000 ל-5,000 שקל למשקי הבית, ועד 10% מהמחזור של חשבונות המגזר העסקי.

בנק ישראל מעודד בהוראה את הבנקים ללכת עד כמה שאפשר לקראת ציבור הלקוחות, כדי להקל עליהם מבחינה פיננסית.
הקלות אלה באות בנוסף להקפאה שעליה החליטו הבנקים למשכנתאות באזור, תוך מתן הלוואות בריבית פחותה ופטור מעמלות.

הפיקוח על הבנקים הודיע שהוא מקיים מעקב שוטף אחר אפשרות של צ'קים חוזרים, והודיע שלא יהסס להפעיל את סמכותו אם יתברר שכמות הצ'קים החוזרים חורגת מהסביר. חזקיהו אמר כי לא יהסס להפעיל את סמכותו במקרה זה, כדי לא לכלול את יתרת כמות הצ'קים החוזרים במניין החוקי שמאפשר להגביל את החשבון של נותן הצ'קים".

עד כאן לשון הידיעה בידיעות אחרונות; ואנחנו מאושרים, כמובן, ש"כיוונו לדעת גדולים":
יום אחד בלבד חלף מאז שהפוסט עלה בבלוג "נגד הבנק" ועד שיצאה הוראת השעה של הפיקוח על הבנקים.
מקרה בלבד? היינו רוצים להאמין שלא.

יום ראשון, 4 בינואר 2009

איזו עזרה באמת צריך בבר משדרות מהבנק שלו?

קו אחד (לאו דוקא ישר, אולי זיג זגי משהו), מחבר בין נגיד הבנק המרכזי הפדראלי, בן ברננקי היושב בניו יורק, לבבר משדרות, (בן זוגה המטאפורי של "מסעודה משדרות"), והוא עובר דרך סטנלי פישר –נגיד בנק ישראל שבירושלים, דרך רוני חזקיה, המפקח על הבנקים, ודרך דני דנקנר, יו"ר בנק הפועלים וגליה מאור, מנכ"לית בנק לאומי. איך קשור בבר משדרות לכל האנשים הנכבדים הללו? הסכיתו ושמעו:

ארצות הברית בשפל כלכלי בשל התפוצצות הבועה הפיננסית – שפל שזכה לכינוי "משבר האשראי": בנקים קורסים כי לווים אינם יכולים להחזיר את האשראי שלקחו, ובהעדר החזרים, אין גם אשראי חדש למשק. מיזמים חדשים אינם מקבלים מימון, היקף הפעילות העסקית פוחת, הצמיחה נעצרת והמשק קופא.

כיצד נלחמים בעצירת המשק ובהתכווצות הכלכלה אם העצירה נגרמת מחוסר יכולת לגייס אשראי? על ידי יצירת אשראי זמין; אם המשק צריך אשראי, בן ברננקי ייתן לו אשראי: נגיד הבנק המרכזי הפדרלי בארצות הברית, הוריד את הריבית בארה"ב לאפס אחוזים – שפל שלא היה כמונו מאז ומעולם, והוא משלים את המהלך של יצירת היצע גדול של כסף על ידי הדפסת כסף. הכותרת בעיתון גלובס אמרה (בערך): "לא רחוק היום שברננקי יפזר ברחובות כסף מתוך מסוק"...

דרך זו נקראת "מדיניות מוניטרית מרחיבה": הבנקים "קונים" כסף מהבנק המרכזי בזול, ולכן גם יכולים להציע אותו כסף לציבור בצורת אשראי זול. כאשר הריבית זולה, אנשים יכולים לקבל הלוואות זולות, ולהתחיל פרויקטים חדשים. קבלנים, למשל, יכולים להתחיל בניין חדש, והעבודה על הבניין תיצור מקומות עבודה; ורוכשי דירות יכולים לקנות את הדירות שבונים אותם קבלנים, כי עומדת לרשותם משכנתא זולה בתנאים נוחים. הכסף שיקבלו הקבלנים ועובדיהם ישמש בחלקו לצריכה ויפרנס את האנשים שימכרו לעובדי הקבלן, וכך יתפשט הכסף שהבנק המרכזי מכר לבנקים בזול בכל המשק.
המשק הישראלי קשור בטבורו למשק האמריקאי – הן מבחינה רעיונית (הרי בארצות הברית התעצבה השקפתו הכלכלית של סטנלי פישר) והן מבחינת היקף הסחר שלו עם ארה"ב (ריבית גבוהה מדי בישראל תגרום לכך שכסף יזרום מארצות הברית לישראל, הדבר יגרום להתחזקות השקל ביחס לדולר עקב הגידול בביקוש לו, ויפגע ברווחיות היצוא הישראלי לשווקים הדולריים); אין זה מפתיע, על כן, שגם כאן בישראל החליט נגיד הבנק המרכזי באמצע השבוע שעבר (29.12.08) להוריד את הריבית בחדות ב- 0.75%, ל- 1.75% - שיעור הריבית הנמוך ביותר אי פעם בישראל; ואם לא היה די בכך, הרי שבסוף השבוע שעבר המשיך הנגיד ואמר כי מבחינתו, הגבול התחתון של הריבית הוא אפס.

כשהתחיל משבר האשראי בארה"ב אמרו כל הנוגעים בדבר בארץ, הן ראשי מערכת הבנקאות והן פקידי הממשלה המופקדים על הבנקים, כי מערכת הבנקאות בישראל איתנה וכי אין חשש לקריסתו של אף בנק בישראל. בניגוד לדברי הרהב המקובלים בישראל בסגנון "סמוך, יהיה בסדר", נראה כי הפעם הדבריםהם נכונים, כאשר הקרדיט ליציבות המערכת הבנקאית נזקף לזכות השמרנות הנקוטה באופן מסורתי על ידי הבנקים בישראל, אבל גם (ואולי בעיקר) לזכות המפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, אשר כבר בחודש מרץ 2008 דרש מהבנקים להגדיל את יחס הלימות ההון שלהם ל- 12%.

מה פירושה של הגדלת יחס הלימות ההון? הגדלת יחס הלימות ההון פירושה שהבנקים "קוראים לכסף שלהם לחזור הביתה": בנק עוסק בהלוואת כסף תמורת ריבית; או במילים אחרות – הוא מוציא כסף מהקופה, ונותן אותו לאנשים המבקשים ללוות כסף זה (וכדברי האמרה המיוחסת למרק טוויין: בנק מוכן להלוות כסף למי שיכול להוכיח שאינו זקוק לו... ). ככל שבנק נותן יותר הלוואות, יש לו יותר סיכוי להרוויח (הוא מקבל יותר ריבית), אבל יש לו גם יותר סיכון שחלק מהלווים לא יחזירו את ההלוואה – לא את הקרן ולא את הריבית. בכך אין שום חדש – המשוואה "יותר סיכוי יותר סיכון" נכונה לגבי כל תחומי הכלכלה (וקרוב לודאי שהיא נכונה לגבי כל תחומי החיים).

המשמעות היא שבנקים תמיד מצויים בדילמה: האם להגדיל את הרווח ועמו את הסיכון, או להקטין את הסיכון ועמו את הרווח. הדרישה של המפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, שהבנקים יגדילו את יחס הלימות ההון שלהם פירושה שהוא כבר החליט בשבילם מה טוב להם:בימי סערה עדיף פחות רווח ופחות סיכון.

כנהוג לומר – יש הצלחות גדולות מדי. אמנם הגדלת יחסי הלימות ההון הביאה לכך שכל הבנקים בישראל איתנים ואין חשש לקריסתו של אף בנק, גדול כקטן, אולם התוצאה היא שהיום הבנקים מצויים בסוג של מגננה: יש להם כסף, הם איתנים, אך אינם מעוניינים להלוות כסף זה, כי העולם במשבר כלכלי והתקופה היא תקופה בה מסוכן להלוות.

אפשר לומר על דרך ההפשטה שבניגוד לארצות הברית, משבר האשראי בישראל אינו נובע מחוסר כסף בקופת הבנקים, אלא מכך שיש להם כסף והם אינם מעוניינים להלוות אותו.
כמובן שבנק אינו אומר "אינני מוכן להלוות" – זה בוטה מדי; בנק שאינו מעוניין להלוות פשוט מעלה את הריבית (או לחילופין, לא מוריד את הריבית כאשר הבנק המרכזי מוריד אותה).

על רקע זה כתב בשבוע שעבר (25.12.08) הכתב הכלכלי אבי טמקין בגלובס, תחת הכותרת "בקשה שאסור לסרב לה":

"נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, בא השבוע לאסיפה של איגוד הבנקים כדי "לבקש" מהם שיעבירו לציבור, ובמיוחד למגזר העסקי, את הורדות הריבית שיוזם בנק ישראל.
...
בכל הקשור לריבית, גובה המרווחים הבנקאיים והתנהגות כלפי המערכת הבנקאית, אנו עדיין בשלב של מה שמכונה "שכנוע מוסרי" מצדו של בנק ישראל. למחרת הנאום של פישר, פרסם הבנק המרכזי שורה של הקלות בתחום הנזילות של הבנקים. מדובר... בניסיון להניע את הבנקים להגיע למסקנות הנכונות".

איך כל זה קשור לבבר משדרות?

המצב בשדרות רע. המצב שם תמיד רע, שעון העסקים מתקתק שם תמיד קצת יותר לאט, האבטלה שם תמיד קצת יותר גבוהה מאשר במרכז הארץ, ועכשיו, במלחמת עופרת יצוקה, עוד הרבה יותר רע; ולא רק בשדרות – גם בנתיבות, ובישובי עוטף עזה.

כאשר יש מלחמה, צריך להתגייס לעזרת הקו הקדמי. פעם החלוקה היתה ברורה: הקו הקדמי היה בסיני או בתעלה, והילדים היו שולחים לחיילים ציורים, ממתקים ושמפו. היום הטכנולוגיה הביאה לכך שכל דרום הארץ עד אשדוד נמצא בטווח הטילים של החמאס, והחזית היא העורף; והנה, הבנקים מתגייסים: ידיעה קטנה שהופיעה בגלובס ספרה כי -

"מבנק הפועלים נמסר כי מנהלי הסניפים הונחו לפנות ללקוחות שעסקיהם סגורים עקב המצב הבטחוני ולראות האם הם זקוקים לסיוע. מנהלים בכירים ויו"ר הבנק דני דנקנר יסיירו לאורך השבוע בסניפים.

לאומי הודיע כי יעמיד הלוואת התארגנות ללקוחות הבנק, תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה בהיקף של עד 10,000 ש"ח ובהחזר של 18 תשלומים, לכל מטרה ללא ריבית וללא עמלות.

לעסקים קטנים יתן לאומי הטבה של 1% על ההלוואות המיוחדות שמעמיד הבנק לסקטור זה, הכוללות אפשרות לדחיית תשלום הקרן עד ששה חודשים, ללא עמלות.

לאומי למשכנתאות יקפיא את תשלומי המשכנתא ללקוחותיו תושבי האיזור למשך שלושה חודשים, ללא עמלה".

עד כאן לשון הידיעה; ויום למחרת יצא לאומי גם במודעת עמוד בגלובס המפרסמת את כל ההטבות הללו.

צריך כמובן לברך על כל מוסד וגוף, עסקי או ממשלתי, המציע סיוע לתושבי הדרום, אפילו בשקל; ואני לא מזלזל, חלילה, בהתגייסות של בנק לאומי; אבל בכל זאת, מתוך הכרת הנושא מבפנים, מעיסוק יומיומי בו, אני מבקש לשאול מספר שאלות:
  • ראשית, מעניין לקרוא את הידיעה הקצרה תוך שימת לב לא רק למה שיש בה, אלא גם למה שאין בה: כתוב בידיעה שלאומי מוכן לתת הלוואה בלי ריבית ובלי עמלות; אבל לא כתוב בידיעה שלאומי ויתר על ערבים או על בטוחות; ובמילים אחרות: בבר שלנו משדרות, אם ירצה לקבל את ההלוואה הזו, של עשרת אלפים השקלים, יצטרך, ככל הנראה, להביא שני ערבים;

  • ואת מי יביא בבר כערבים? את אחיו וגיסו? הלא גם אחיו, וגיסו, ושכנו, הם באותו מצב כמוהו: החנות שלהם סגורה, המפעל שלהם סגור, והם עצמם היו שמחים לקבל הלוואה כזו; אבל הם לא יכולים למצוא ערבים... כדי להיות ערב, אתה צריך להראות תלוש משכורת, והבנק יודע היטב שהסיכוי שהערבים של בבר יקבלו משכורת בחודשיים שלושה הקרובים שואף לאפס.
  • שנית, הבטוחות: בנקים בכלל, והבנקים בישראל (הנודעים בזהירותם) בפרט, לא מלווים "סתם ככה": באין ערבים טובים, הבנקים מבקשים בטוחות: נכס כלשהו שאפשר למשכן. להלוואה קטנה כזו ("עד עשרת אלפים ש"ח"), לא ממשכנים בית, כמובן; לכל היותר, אוטו, אבל סביר יותר להניח שהבטוחה תהיה קרן הפנסיה של הלווה, חשבונות חסכון שלו, פיצויי הפיטורין בקרן הפיצויים וכו'. מי ירצה למשכן את אלו?

  • ושלישית - הסכום: "עד עשרת אלפים ש"ח": ההלוואה מכונה בבנק לאומי "הלוואת התארגנות"; אבל הי – בדרום המשפחות קצת יותר גדולות מאשר במרכז, וקניה שבועית ממוצעת למשפחה יכולה בקלות להגיע לאלף ש"ח לשבוע. המשמעות היא שהלוואת ההתארגנות יכולה לממן, למשל, קניות מזון למשפחה למשך עשרה שבועות בלבד.

אם כן: מי יהיה זכאי להלוואה? מי יוכל להביא ערבים לה? מי יוכל להמציא לה בטוחות? ומי, אחרי כל אלה, ירצה לקחת את ההלוואה, לנוכח סכומה הנמוך?


שוב – אני רוצה להבהיר, לבל אובן שלא כהלכה: כל צעד הוא מבורך, וכל עזרה נדרשת; אבל בסופו של יום, אני מעריך שמעט מאד אנשים בדרום יהיו זכאים להלוואת ההתארגנות הזו, ומעט עוד יותר יבחרו לקחת אותה. אני משער שלו תעשה בדיקה בסוף מבצע עופרת יצוקה, יתברר שמספר ההלוואות מהסוג המדובר שנתנו לכל תושבי הדרום הינו זניח ביחס למספר אלו שהיו זכאים להן.


אנחנו גם לא מתרשמים מכך שהבנק נותן את ההלוואה ללא ריבית וללא עמלות: תזכרו מה אמרנו בהתחלה: קו אחד עובר בין בן ברננקי בארה"ב לבין בבר בשדרות: ברננקי הוריד את הריבית, לכן פישר הוריד את הריבית, ופישר רוצה (ומבקש מהבנקים) שגם הם יורידו את הריבית לציבור - לכלל העסקים ולכלל משקי הבית, בכל מדינת ישראל: "שיעבירו את ההנחה לצרכן".


הבנקים, כשהם נותנים לתושבי שדרות כסף בחינם (כלומר, הלוואות בריבית נמוכה או ללא ריבית בכלל), הם בעצם נותנים בחינם רק את מה שקבלו בחינם או בכמעט חינם (הגבול התחתון של הריבית הוא אפס, אמר פישר, כזכור ); כך שבעצם, במקום לתת כסף בחינם לכל תושבי מדינת ישראל כפי שפישר היה רוצה, הבנקים נותנים את הכסף רק לתושבי הדרום, נותנים את הכסף באופן שקשה ולא כדאי לקחת אותו, אבל מפרסמים את זה על פני עמוד שלם בגלובס, ומקווים שזה ישביע את דרישתו של פישר להעביר את הנחת הריבית לציבור.


אז איך אפשר לעזור באמת לתושבי הדרום, חזק ומהר? התשובה היא פשוטה, ומורכבת משני חלקים בלבד:


ראשית, אם הבנק רוצה לתת, שיתן מהר ובקלות: במקום לתת הלוואות, שדורשות מהלווה לבוא לבנק, לשבת מול הפקידה נחמה, למלא טפסים, לחתום על טפסים, להביא אישור מרואה החשבון, להביא שני ערבים וכו' וכו' – אז אם הבנק רוצה לתת לכל אחד מתושבי הדרום אשראי של 10,000 ש"ח, שהבנק יודיע שהוא פשוט מגדיל באופן חד צדדי לכל תושבי הדרום את מסגרת משיכת היתר המאושרת שלהם בעשרת אלפים ש"ח (ואם אפשר בעשרים אלף ש"ח – עוד יותר טוב). הגדלת המסגרת היא חד צדדית, היא נעשית על ידי הבנק בהחלטה של הבנק, הלקוח לא צריך לבוא לסניף, לא צריך להביא ערבים, לא צריך לחתום על שום טופס – כל מה שהבנק צריך לעשות הוא לשלוח הודעה בדואר – לרגל המצב, הגדלנו את מסגרת משיכת היתר המאושרת שלך בעשרים אלף ש"ח;


ושנית – והרבה יותר חשוב: לפני שהבנק נותן, צריך שהבנק לא יקח: אני מתכוון לכך שמחנק האשראי של תושבי הדרום מתבטא בכך שהם חורגים ממסגרות האשראי שלהם (עם הלוואה ובלי הלוואה), ההמחאות שלהם מסורבות, וההסתברות שהם יהפכו לחייבים מוגבלים בבנק בימי המלחמה גדולה בעשרות מונים מאשר בימי רגיעה.


ההשלכות של הפיכה לחייב מוגבל בבנק הן חמורות הרבה יותר מאשר ההשלכות של "כן קבלתי הלוואת התארגנות" או "לא קבלתי הלוואת התארגנות": עסק ההופך להיות חייב מוגבל אינו יכול להוציא המחאות, אינו יכול להתמודד במכרזים, לקנות סחורה, לשלם ארנונה, וכו' וכו'. "אור אדום" מופיע ליד שמו בדן אנד בראדסטריט או בי די איי, וספקים אינם רוצים למכור לו; והחלטה של בנק להפוך חשבון למוגבל יכולה, על כן, להרוס את העסק בין לילה.


אם הבנקים רוצים, על כן, לעזור לתושבי הדרום, אזי לפני שהבנקים מכריזים על הלוואות נוחות, ואפילו לפני שהבנקים מכריזים על הגדלת מסגרת האשראי באופן חד צדדי, עליהם להודיע כי במשך כל מבצע עופרת יצוקה וששה חודשים לאחריו, הם לא יחזירו שום המחאה לתושבי הדרום. אני מעריך כי מהלך זה לבדו יכול להציל מאות עסקים בדרום מקריסה.

אני כבר רואה בעיני רוחי את הבנקים מגלגלים עיניהם ואומרים: איך אנחנו יכולים לא להגביל חשבונות? הרי יש חוק במדינת ישראל: חוק שיקים ללא כיסוי; ואנחנו מחוייבים לפעול על פיו!

התשובה היא פשוטה: נכון שיש חוק, אבל הבנקים מופקדים על ביצועו באופן בלעדי, והמחוקק העניק להם שיקול דעת מוחלט בשאלה האם להחזיר המחאה או המחאות - עובדה שכאשר לקוח מגיש ערעור על הגבלת המחאה לבית המשפט, המשיב בערעור הוא אך ורק הבנק שלו, ובנק ישראל מקפיד מאד, כעניין שבמדיניות, שלא להתערב ולא להיות מעורב בשום צורה בהליכים שבין הלקוח והבנק. כך הדברים בזמנים רגילים, ועל אחת כמה וכמה בימים שבנק ישראל מעוניין לנהל מדיניות מונטרית מרחיבה: גם אי החזרת המחאות זה סוג של הגדלת האשראי במשק, והוא עולה בקנה אחד עם מדיניות בנק ישראל - אין ספק שבנק ישראל לא יתערב ואפילו יתמוך בבנקים אם הם יודיעו באופן חד צדדי שהם לא יחזירו המחאות לתושבי הדרום לתקופה מסויימת מתום המלחמה.


מילה טובה לסיום: מי שהבין את הדבר הזה, ומי שהבין שלפני שנותנים חשוב עוד יותר שלא לקחת, הוא בנק לאומי למשכנתאות, שהודיע באופן חד צדדי כי יקפיא ולא יגבה את תשלומי המשכנתא מתושבי הדרום למשך שלושה חודשים: זה צעד נכון בכיוון הנכון, אלא שלדעתי, ההקפאה צריכה להיות למשך ששה חודשים מתום מלחמת עופרת יצוקה.

יום שלישי, 16 בדצמבר 2008

כפפה למחוקק: חוק הבנקאות (שירות ללקוח - חובת תיעוד שיחות מסויימות)

היום אני רוצה להציע לחברי הכנסת הצעה לחוק חדש, המחייב בנקים להקליט שיחות שפקידי הבנק מנהלים עם ערבים לפני החתמתם, לווים, מבקשי אשראי, לקוחות המנהלים תיקי ניירות ערך באמצעות הבנק וכו'.

חוק הערבות מטיל, בסעיף 22 שלו, חובת גילוי במקרה של נושה המתקשר בהסכם ערבות עם חייב יחיד. הפסיקה הרחיבה מאד את חובת הגילוי הזו ככל שהנושה הוא בנק, וקבעה כי לבנקים יש חובת גילוי מורחבת ביותר, הנובעת מחובות האמון שיש להם כלפי לקוחותיהם (כאשר לעניין חובת האמון, גם ערבים נחשבים ללקוחות הבנק).

הפן השני של חובת הגילוי הוא הסנקציה: במקרה של אי גילוי עובדות מהותיות, בית המשפט רואה בדרך כלל את חוסר הידיעה של הערב שנגרם כתוצאה מאי הגילוי על ידי הבנק כפגם ברצון של צד מתקשר בחוזה – פגם מהסוג המכונה "יורד לשורשו של עניין", ותוצאתו של הפגם ברצון הוא ביטול התחייבותו של הערב כלפי הבנק, ובמילים פשוטות – ביטול הערבות.

כתוצאה מכך, חלק גדול מאד מהדיונים בבית המשפט על כתבי ערבות סבים סביב הסוגייה של "מה הוסבר לערב", כאשר הערב טוען, כמובן, שלא הסבירו לו כלום, שהוא לא היה בסניף בכלל באותו יום, ואם היה, דברו אתו בכלל בעברית והוא אז היה עולה חדש שהבין רק רוסית/צרפתית/אמהרית (מחק את המיותר), ואם הבין עברית, אז אמרו לו שאין לו מה לדאוג, זו רק דרישה פורמלית, לחייב יש המון נכסים והוא עשיר כקורח, רק שהבנק תמיד דורש שיהיה ערב אחד על כל הלוואה;

והבנק, מצדו, מביא את הפקידה אסתר שמחתימה על הערבויות, והיא אומרת שמה פתאום, היא הסבירה לו בדיוק: שהחייב הוא מרושש, שהמדובר בערבות לקו אשראי לעסקאות במעו"ף שהן עסקאות בסיכון גבוה במיוחד, ולא רק זה, אלא שהיא אמרה לערב במפורש כמה פעמים שיש חשש כבד שהערבות תמומש ושהוא עלול להפסיד סכום כסף משמעותי ביותר.

הבעיה היא, כפי שכבר כתבתי בעבר בפוסט מוקדם יותר, שפקידי הבנק נוטים לעיתים קרובות לסטות מן האמת
[1]. זה לא שפקידי בנק אוהבים את האמת פחות מאנשים אחרים: הם פשוט אוהבים עוד יותר את המשפחה שלהם ואת מקום העבודה שלהם שמפרנס את המשפחה שלהם (והם גם מקבלים, מן הסתם, רמז קל עם קריצת עין מהבוס שלהם, מנהל הסניף, ביום לפני היום שבו הם צריכים להעיד בבית המשפט: "את זוכרת את ההחתמה על הערבות הזו, נכון? אני בטוח שהסברת לו כל מה שצריך להסביר, נכון?").

נדיר מאד שיקום פקיד בבית המשפט ויודה בפה מלא כי התרשל ולא מילא כלפי הערב את חובת הגילוי המוטלת עליו על פי דין: בעלי העור העבה מעידים בלי להסמיק שהסבירו כל מה שצריך ועוד הוסיפו פרטים שלא היו צריכים לגלות, "ליתר בטחון", והפקידים הרגישים יותר אומרים שהם לא זוכרים את המקרה הספציפי, אבל בדרך כלל הם מסבירים כל מה שצריך.

רוב השופטים, מצדם, כבר מכירים את השפה, ויודעים שכאשר פקיד בנק אומר שהוא לא זוכר את המקרה הספציפי, בדרך כלל הוא מתכוון לומר שהוא זוכר מצוין, וזוכר שהוא לא הסביר מה שצריך.

כתוצאה מכך, חלק גדול מאד מהתדיינות, חלק גדול מזמן חקירת העדים, מוקדש לשאלה למי צריך בית המשפט להאמין: לערב, שאומר שלא הסבירו לו כלום, או לפקיד הבנק, שאומר שהסביר מעל ומעבר: הרבה דגי דיונון מקפחים את חייהם כדי לספק דיו לסיכומים המלומדים
[2] והרבה יערות גשם נכרתים[3] כדי לספק נייר לפרקליטים משני הצדדים, כאשר זה מזכיר לבית המשפט שהאף של העדה רטט בזמן שהעידה וזה סימן ששיקרה, והשני מביא אישור רפואי שיש לה אלרגיה לאבק ובגלל זה רטט אפה.

כללו של דבר – משאבים רבים, הן בחומרים פיזיים, הן בזמן עבודה של פרקליטים והן בזמן שיפוטי יקר, מוקדשים פעם אחר פעם בתיקים מסוג זה, אך ורק לצורך אחד בלבד: להכריע בין שתי גרסאות, "מילה כנגד מילה";

ואז עולה מחשבה: אח... כמה שהחיים היו יכולים להיות הרבה יותר פשוטים, אם היתה איזו הקלטה של הפגישה בין פקיד הבנק לערב, הקלטה שהיינו יכולים לשמוע בבית המשפט... כמה הרבה מאמץ וזמן היו נחסכים: הערב היה טוען שלא הסבירו לו כלום, פקיד הבנק היה טוען שהסביר הכל, היינו שומעים את ההקלטה, ותוך חמש דקות המחלוקת היתה מיושבת.

תחשבו רגע: הרבה תיקים מתנהלים, בעצם, כאשר אחד הצדדים –או הערב או הבנק- יודע שהוא לא אומר אמת; אלא שהוא בכל זאת מנהל את התיק, מכיוון שהוא מאמין שהוא יצליח בכל זאת לשכנע את בית המשפט שהוא אומר אמת. תחשבו כמה הרבה ערבים לא היו מתגוננים בטענות שווא ושקר, לו היו יודעים שקיימת הקלטה? וכמה הרבה פקידי בנק לא היו מעזים לטעון שהסבירו ללקוח, לו היו יודעים שקיימת הקלטה?

ומכאן המסקנה המתבקשת הבאה: בעצם מדוע לא? מדוע שלא תהיה הקלטה?

תארו לעצמכם עולם, בו אדם בא ומתיישב מול פקיד הבנק. פקיד הבנק אומר לו "שלום אדוני, איך אוכל לעזור לך?", והאיש עונה – "באתי לחתום ערבות לגיס שלי דוד". מיד נדרך פקיד הבנק ואומר – "אם אנחנו מדברים על חתימת ערבות, אני צריך להקליט את הפגישה, על פי חוק". הוא מתכופף, מוציא מתחת לשולחן שניים או שלושה מיקרופונים קטנים ושחורים המחוברים בחוטים למחשב שלו, נותן שני מיקרופונים ללקוח ולגיס שלו דוד, מראה להם איך לחבר את המיקרופון לחולצה, ואחר כך מחבר מיקרופון אחד לחולצה שלו, מפעיל על המחשב את תוכנת ההקלטה, ורק אז מתחיל לדבר ולהסביר לערב את מה שצריך להסביר.

מבחינה טכנולוגית, אין בכך שום בעיה: כבר כיום, לקוח שמפקיד המחאות במשוב בבנק דיסקונט מקבל אישור הפקדה עם צילום של ההמחאות כשהן סרוקות, ולקוח שבודק את חשבונו באמצעות אתר האינטרנט של בנק דיסקונט יכול להקליק על המחאה מסוימת ולראות על המסך עותק סרוק שלה; ואין צורך להסביר שבעידן הדיגיטלי שבו אנו חיים, אין הרבה הבדל בין תמונה שמתורגמת לרצף דיגיטלי של "0" ו- "1" ובין קול שמתורגם באותה דרך – את שתיהן ניתן לשמור על המחשב, ולשייך אותן בקליק אחד של העכבר לרשומה של הלקוח.

הבנקים, כמובן, יקימו בהתחלה קול צעקה גדול, יטענו שמדובר בהוצאה כבדה ובהטלת נטל בלתי סביר על עובדיהם; אבל אחרי זמן קצר הצעקה תדעך, משתי סיבות: ראשית, יתברר שההשקעה היא זעירה יחסית (שלושה מיקרופונים תוצרת סין לכל פקיד, במחיר של 20 ש"ח למיקרופון, אחרי הנחת כמות... תעשו לבד את החשבון ותראו שמדובר בסכום זניח), ושנית ומאידך גיסא, יתברר שהחיסכון העצום בהוצאות משפטיות שינבע מכך שערבים ימנעו מ"להמציא סיפורים", מכסה את ההשקעה בציוד הקלטה פי עשרה מונים, והבנקים מן הסתם יעדיפו הוצאה חד פעמית על ציוד הקלטה מאשר לפרנס במשך שנים גדודים של עורכי דין;

אבל החשוב מכל עוד לפנינו: השירות ללקוח. תחול עליה דרמטית ביותר באיכות השירות ללקוח: עכשיו, כשהפקיד בבנק ידע שהוא מוקלט, הוא יטרח להסביר לכל ערב בפרטות על מה הוא חותם, ולא זו בלבד, הוא יטרח לברר בדיוק מה חובתו כלפי הערב ומה בדיוק הוא צריך להסביר לו. מחלקת ההדרכה של הבנק תדאג להעביר הכשרות מתאימות לפקידים שתפקידם להחתים ערבים, ומנהל הסניף יהיה אחראי לוודא שרק פקיד שעבר הכשרה מתאימה יחתים ערבים.

כמובן שהבנקים לא יעשו את השינוי הזה מרצונם, ונדרשת חקיקה מתאימה, שתחייב אותם לעשות זאת. ח"כ גלעד ארדן? האם אתה קורא את הדברים? הנה רעיון להצעת חוק: חוק הבנקאות (שירות ללקוח - חובת תיעוד שיחות). התמודדת כבר עם ציבור המעשנים, אז הלובי של הבנקים לא יהיה משימה גדולה מדי בשבילך...

אני סמוך ובטוח שיהיה חוק כזה. אולי זה יקח קצת זמן, אבל אין לי ספק שיהיה חוק כזה; וכשהוא יחקק, תזכרו היכן קראתם את ההצעה בפעם הראשונה.







____________________________________________

[1] כדי למנוע אי הבנה: הרוב המכריע של עובדי הבנקים הם אנשים טובים וישרים, שאינם מגיעים אף פעם לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון, כיוון שתפקידם בכלל אינו מעמיד אותם במצב בו אי פעם ידרשו להעיד. לעומת זאת, אותם עובדים מעטים שנדרשים פעם או פעמיים בקריירה שלהם להעיד, עומדים בפני ניסיון גדול, שנובע (כך אני משער) מלחץ גדול שמפעיל עליהם מקום העבודה. עובדה שאין עליה מחלוקת היא שבתי המשפט קבעו לא אחת כי אינם מאמינים לעובדי הבנק – עיינו בפוסט מיום 23.8.08 ובפוסט מיום 10.8.08.
[2] מטאפורה בלבד – אני יודע שדיו מדפסות אינה מופקת מדיונונים...
[3] לא מטאפורה, למרבית הצער.

יום חמישי, 4 בדצמבר 2008

שלושה סיפורים קצרים על התעקשות

אני רוצה לספר בקצרה על שלושה מקרים שארעו ללקוחות של בנקים שונים, ולנסות להסיק מתוך המכנה המשותף של הסיפורים האלו לקח והדרכה לכלל הלקוחות.

הסיפור הראשון כבר אוזכר כאן בבלוג: לפני כחודשיים (2.10.08) כתבתי כאן על לקוח שרצה לקחת הלוואה מבנק מזרחי טפחות כדי לקנות כלי רכב ששוויו כ- 50,000 ₪. הוא בא אלי רק כדי לקבל אישור עורך דין על מסמכי השעבוד – פעולה פשוטה של חתימה וחותמת עורך דין, שאורכת מספר שניות.

החברה נדרשה, כמובן, לחתום על ערבות להלוואה, וציפיתי לראות ערבות להלוואה הספציפית לרכישת הרכב המסויים, מוגבלת לערכו של הרכב המסויים, ושעבוד על הרכב המסויים ועליו בלבד, עד גובה ההלוואה;

אולם בבדיקת המסמכים התברר לי כי הערבות עליה נדרש הלקוח לחתום היא ערבות בלתי מוגבלת בסכום ובלתי מוגבלת בזמן להבטחת כל חובות החברה שיהיו לה אי פעם.

כתבתי מיד למנהל הסניף כך:

3. כאשר הגיע נציג החברה למשרדי עם פרוטוקול יצירת השעבוד, חשכו עיני.
4. התברר לי כי "בהזדמנות זו", שהחברה רוצה ליטול הלוואה לרכישת רכב, הכניס הבנק לפרוטוקול סעיף לפיו החברה החליטה "לחתום על אגרת חוב ללא הגבלת סכום לטובת בנק מזרחי טפחות בע"מ, להבטחת חובות קיימים או עתידיים של החברה לבנק מזרחי טפחות".
5. אין צורך להסביר שאין שום סיבה שכאשר מרשי רוצה הלוואה על מחצית סכום רכישת רכב, הוא ידרש לחתום על ערבות אישית בלתי מוגבלת בסכום לטובת חברתו. הוא לא ביקש שום אשראי לחברה, והבנק נוהג בחוסר תום לב כאשר הוא מחתים את מרשי על הנוסח הנ"ל.
6. תחקרתי את מרשי והתברר לי כי באופן בלתי מפתיע, שום פקיד של הבנק לא הסביר למרשי על מה הוא נדרש לחתום. כן הסבירו לו, כי המדובר בטופס סטנדרטי.
7. אני סבור כי במעשיו אלה חרג הבנק מחובת האמון המוטלת עליו כלפי לקוחותיו, כפי שזו פורשה בפסיקה.

המכתב למנהל הסניף פעל את פעולתו, פחות או יותר: לאחר מספר ימים חזר אלי הלקוח עם מסמכי שעבוד מתוקנים – הערבות עדיין היתה לכל חובות החברה ולא להלוואה הספציפית לרכישת הרכב, אולם לפחות סכום הערבות הוגבל לסכום ההלוואה.

הצעתי ללקוח להמשיך ולהתעקש עם הבנק, ואמרתי לו שלדעתי צריך לתקן שוב את מסמכי הערבות כך שיובהר שהערבות אינה לכל חוב של החברה אלא רק להלוואה ששמשה לרכישת הרכב, אולם הלקוח אמר כי די לו בכך שהערבות הוגבלה לסך של 50,000 ₪.


המקרה השני הוא מקרה של עורך דין שהתבקש לסייע לחברו בניהול החברה הקטנה שבבעלותו של אותו חבר – נקרא לו, לשם הנוחות, עו"ד ישראל ישראלי. עו"ד ישראלי חשב שיהיה לו נוח אם חשבון הבנק של משרדו וחשבון הבנק של החברה יתנהלו באותו בנק ובאותו סניף, ולכן פנה אל הבנק שלו, המטפל בו מזה כחמש עשרה שנה, ובקש לפתוח חשבון בנק לחברה.

כדי להקל על עו"ד ישראלי שלח הסניף של עו"ד ישראלי את טפסי פתיחת החשבון לסניף הבנק הקרוב למשרדו, ועו"ד ישראלי התבקש לסור לסניף הקרוב למשרדו במועד הנוח לו, ולגשת לפקיד שנקרא לו לשם הנוחות משה.

עו"ד ישראלי חתם על טפסי פתיחת החשבון: אישור ביצוע פעולות בטלפון, אישור קבלת הודעות בפקס, הצהרה בדבר העדר נהנים בחשבון, ועוד ועוד. פתאום הגיע לטופס אחד, איפה שהוא בתחתית הערימה, שנשא את הכותרת "ערבות אישית", והתברר לו כי הוא נדרש לחתום על ערבות אישית לחובות החברה, למרות שאינו בעל מניות או דירקטור, אלא נותן את שירותי הניהול שלו כ"פרי לאנסר".

מיד שאל עו"ד ישראלי את הפקיד משה מדוע הוא נדרש לחתום על ערבות אישית כאשר אינו בעל מניות, ובפרט כאשר החברה כלל לא בקשה אשראי מהבנק, ואין בכוונתה לבקש שום אשראי מהבנק. משה היה מנומס מאד, אבל אמר בטון החלטי ובטוח בעצמו שככה זה, אין מה לעשות, אלה מסמכי פתיחת חשבון חברה סטנדרטיים, וזה מה שהסניף של עו"ד ישראלי דרש.

עו"ד ישראלי קם, אחז בידיו את את טופס הערבות האישית, קרע אותו, ואמר למשה שהוא יכול לשמור לעצמו את כל המסמכים החתומים – הוא (עורך הדין) הולך לחפש בנק שלא ידרוש ערבות אישית.

מיד שינה משה את טון דיבורו והפך להיות הרבה פחות בטוח בעצמו. הוא התקשר לסניף של עו"ד ישראלי והודיע כי עו"ד ישראלי מסרב לחתום על הערבות האישית; והנה, איזה פלא: אשרו למשה לוותר על החתמת הערבות האישית של עו"ד ישראלי – התברר פתאום שבעצם זה לא טופס באמת נחוץ לשם פתיחת החשבון, ושאפשר להסתדר בלעדיו.

המקרה השלישי הוא מקרהו של אדם שהינו בעלים של חברה, אשר מניותיה מוחזקות בידי חברת נאמנות, כאשר בין הבעלים ובין חברת הנאמנות יש הסכם נאמנות. יום אחד רצה הבעלים לקבל אשראי מהבנק שלו, ולשם כך ביקש הבנק לראות את הסכם הנאמנות. הבנק צריך להיות משוכנע שמבקש האשראי הוא באמת הבעלים שחל החברה. הגיוני, לא? הבעלים בקש מחברת הנאמנות לשלוח לבנק העתק של הסכם הנאמנות, וחברת הנאמנות אכן עשתה זאת.

לאחר ימים ספורים חזר הבעלים לחברת הנאמנות, והודיע כי לא טוב: הבנק רוצה רק את ההסכם המקורי, והוא רוצה לשמור את ההסכם המקורי אצלו!

הפעם התנגדה חברת הנאמנות בכל תוקף: הסתבר כי הבעלים אינו זוכר היכן שם את העותק שלו של הסכם הנאמנות, כך שהעותק שבידי חברת הנאמנות היה העותק היחיד שמקומו ידוע, ואותו רצה הבנק לקבל לצמיתות. חברת הנאמנות נתנה לבעלים צילום ועליו חותמת "העתק נאמן למקור", והבנק, -שוב, כמה מפתיע- קבל את התחליף ללא ויכוח.

האם יש מסר משלושת הסיפורים האלה (שכולם, אני מבטיח, אירעו במציאות ובדיוק כפי שתוארו לעיל)? כמובן. המסר הוא, שהבנקים מבקשים דרך קבע מסמכים, טפסים והתחייבויות שהם לא זקוקים להם, לא חייבים אותם, או שאינם זכאים (לפי טיב העסקה עם הלקוח) לקבל אותם: פעם זו ערבות בלתי מוגבלת בסכום ובזמן כאשר מבקשים לרכוש רכב, פעם זו ערבות אישית של מי שאינו בעל מניות לחברה שלא בקשה שום אשראי, ופעם זה הסכם מקורי, למרות שההסכם הוא בין שני צדדים שהבנק אינו אחד מהם, וזהו העותק היחיד.

בכל שלושת המקרים, כאשר הלקוח "עשה שריר", הבנק התקפל, ונזכר שבעצם הוא לא מוכרח את הדבר שעליו התעקש דקה קודם, ושאפשר להסתדר בלי.

מדוע הבנקים עושים את זה? כי אנחנו רגילים לא להתווכח עם הפקיד בבנק, לעשות בדיוק מה שמבקשים מאתנו בבנק, ולחתום בדיוק על מה שאומרים לנו לחתום; והם, הבנקים, רגילים לכך שאנחנו לא מתווכחים...

אבל אפשר גם אחרת: אנחנו, הלקוחות, צריכים להרגיל אותם אחרת: צריך לבדוק כל דרשה, לבחון האם היא באמת נהוגה, האם היא נחוצה בנסיבות הספציפיות, ואם סבורים שאין לה הצדקה – להתעקש עם הבנק. נכון, יהיו מקרים שזה לא יצליח, או יצליח רק חלקית, אבל תופתעו לגלות בכמה הרבה מקרים הבנק פשוט "יתקפל", ויוותר על הדרישה שלא היה צריך באמת מלכתחילה.