תארו לעצמכם את המקרה הבא:
אדם מרגיש כאב בגרון. מסתכל בראי, אומר "אאאאה", ורואה שהשקדים אדומים ונפוחים. דופק על הדלת של השכן שלו, ראובן, ואומר לו – רובן, יש לי דלקת בגרון, תן לי איזה משהו לגרון;
אומר לו השכן, אבל משה, אני רופא עור, אתה צריך רופא אף אוזן גרון, אני לא יכול לעזור לך!
אומר האיש, אהה, אתה לא רוצה לעזור לי! לא בסדר אתה! אני אתמול עזרתי לך ברצון כשבקשת להתניע את האוטו שלך עם כבלי הצתה!
רואה רופא העור שהשכן שלו נעלב, ועוד מעט תהיה פה אי נעימות, אומר לו חכה רגע. הולך לחדר העבודה, מוציא מהמגירה משחה מאלחשת כאבים, ונותן לו: אם לא יועיל, לא יזיק.
מורח משה את המשחה על השקדים, ובאמת הם מפסיקים לכאוב: משחה מאלחשת, כבר אמרנו, כן? אבל בפנים, בתוך השקדים, החיידקים משתוללים, והדלקת מתפתחת. השקדים מתנפחים מתחת לאלחוש, ובסוף אין ברירה, האיש משה מגיע לבית חולים. הרופאים מזדעזעים מהמצב, ושואלים אותו – למה הגעת רק עכשיו? למה לא פנית לרופא קודם?
פותח עליהם משה שתי עיניים תמהות, ואומר: "אבל פניתי לרופא! הוא נתן לי משחה! ואני מרחתי אותה!".
זה המשל; ומה הנמשל?
בעריכת דין, כמו ברפואה, יש התמחויות: כמו שרופא עור לא יכול לטפל בשקדים מודלקים אלא רק רופא אף אוזן גרון, כך עורך דין המתמחה בדיני אישות לא יכול לטפל בתיקי בנקאות.
הבעיה היא, כמובן, שאנשים הנתבעים על ידי בנקים מצויים במצוקה כספית, וקשה להם לשלם את שכרו של עורך דין המתמחה בעניין; לכן הם פונים לשכן שלהם, לבן דוד שלהם (ולמי אין בן דוד עורך דין היום?) ומבקשים "שיעשה להם טובה".
כפי שנוכחנו פעמים רבות בפרקטיקה, ה"טובות" האלה ממי שאינו מתמצא, עלולות לגרום נזק בלתי הפיך; והיום נספר בקצרה רק על מקרה אחד כזה:
בנק תבע אשה בטענה שהיא ערבה לחוב של קרוב משפחה כלשהו, בסכום לא גדול. התביעה היתה בסדר דין מקוצר, כמקובל בתביעות מסוג זה, והאשה הגישה בקשת רשות להתגונן, בטענה אחת ויחידה – שהחתימה אינה חתימתה; כלומר, טענת זיוף.
לתחום דיני הבנקאות יש שפה משלו וכללים משלו, שצריך להכיר אותם: בקשת רשות להגן בטענת זיוף חתימה צריכה להיות מלווה בחוות דעת מומחה של גרפולוג בעל התמחות ספציפית בהשוואת כתבי יד (ולא כל הגרפולוגים מומחים לכך). בלי חוות דעת כזו, מתבססת טענת הזיוף רק על דבריו של החותם, והוא, כמובן, בעל אינטרס בתוצאת ההליך. עורך דין שמתמחה בתחום לא היה חולם להכנס לאולם בית המשפט בלי חוות דעת כזו: זה חלק הכרחי מה"טקס" הקבוע שצריך להתנהל במסגרת הדיון.
מכיוון שאותה אשה סבלה מחסרון כיס, היא שכרה עורך דין אשר ככל הנראה לא היה בקיא בתחום דיני הבנקאות, לא הכיר את הניואנסים של התחום ואת הפרקטיקה הנוהגת בו, ולא הגיש חוות דעת גרפולוג.
באופן צפוי לחלוטין , דחה בית המשפט השלום את בקשת הרשות להתגונן, וקבע כי האשה לא הצליחה להוכיח את טענת הזיוף – תוך שהוא מחייב אותה גם בהוצאות משפט.
ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין נדחה אף הוא מאותו טעם, ומכיוון שהמדובר היה בפסק דין כספי ובסיכויי ערעור נמוכים, נדחתה גם בקשתה של האשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה בערעור.
האשה היתה משוכנעת שאינה חייבת דבר ושערעורה יתקבל, ולכן לא שלמה את הסכום שנפסק נגדה בבית משפט השלום; ואילו הבנק מצדו הגיש את פסק הדין של בית משפט השלום לביצוע בהוצאה לפועל זמן קצר לאחר שניתן פסק הדין, והסכום שבפסק הדין צבר ריבית מואצת ושכר טרחת עורך דין בסכומים גבוהים, כפי שקבוע בחוק לגבי חובות שנמסרו לביצוע בהוצאה לפועל.
סוף הדבר היה שאחרי כמה שנים של דיונים מתישים ועגמת נפש נאלצה אותה אשה לשלם את הסכום לו היתה ערבה -שצמח במשך השנים בהם נמשכו הדיונים ליותר מפי עשרים! מסכומו המקורי- עד הפרוטה האחרונה.
אדם מרגיש כאב בגרון. מסתכל בראי, אומר "אאאאה", ורואה שהשקדים אדומים ונפוחים. דופק על הדלת של השכן שלו, ראובן, ואומר לו – רובן, יש לי דלקת בגרון, תן לי איזה משהו לגרון;
אומר לו השכן, אבל משה, אני רופא עור, אתה צריך רופא אף אוזן גרון, אני לא יכול לעזור לך!
אומר האיש, אהה, אתה לא רוצה לעזור לי! לא בסדר אתה! אני אתמול עזרתי לך ברצון כשבקשת להתניע את האוטו שלך עם כבלי הצתה!
רואה רופא העור שהשכן שלו נעלב, ועוד מעט תהיה פה אי נעימות, אומר לו חכה רגע. הולך לחדר העבודה, מוציא מהמגירה משחה מאלחשת כאבים, ונותן לו: אם לא יועיל, לא יזיק.
מורח משה את המשחה על השקדים, ובאמת הם מפסיקים לכאוב: משחה מאלחשת, כבר אמרנו, כן? אבל בפנים, בתוך השקדים, החיידקים משתוללים, והדלקת מתפתחת. השקדים מתנפחים מתחת לאלחוש, ובסוף אין ברירה, האיש משה מגיע לבית חולים. הרופאים מזדעזעים מהמצב, ושואלים אותו – למה הגעת רק עכשיו? למה לא פנית לרופא קודם?
פותח עליהם משה שתי עיניים תמהות, ואומר: "אבל פניתי לרופא! הוא נתן לי משחה! ואני מרחתי אותה!".
זה המשל; ומה הנמשל?
בעריכת דין, כמו ברפואה, יש התמחויות: כמו שרופא עור לא יכול לטפל בשקדים מודלקים אלא רק רופא אף אוזן גרון, כך עורך דין המתמחה בדיני אישות לא יכול לטפל בתיקי בנקאות.
הבעיה היא, כמובן, שאנשים הנתבעים על ידי בנקים מצויים במצוקה כספית, וקשה להם לשלם את שכרו של עורך דין המתמחה בעניין; לכן הם פונים לשכן שלהם, לבן דוד שלהם (ולמי אין בן דוד עורך דין היום?) ומבקשים "שיעשה להם טובה".
כפי שנוכחנו פעמים רבות בפרקטיקה, ה"טובות" האלה ממי שאינו מתמצא, עלולות לגרום נזק בלתי הפיך; והיום נספר בקצרה רק על מקרה אחד כזה:
בנק תבע אשה בטענה שהיא ערבה לחוב של קרוב משפחה כלשהו, בסכום לא גדול. התביעה היתה בסדר דין מקוצר, כמקובל בתביעות מסוג זה, והאשה הגישה בקשת רשות להתגונן, בטענה אחת ויחידה – שהחתימה אינה חתימתה; כלומר, טענת זיוף.
לתחום דיני הבנקאות יש שפה משלו וכללים משלו, שצריך להכיר אותם: בקשת רשות להגן בטענת זיוף חתימה צריכה להיות מלווה בחוות דעת מומחה של גרפולוג בעל התמחות ספציפית בהשוואת כתבי יד (ולא כל הגרפולוגים מומחים לכך). בלי חוות דעת כזו, מתבססת טענת הזיוף רק על דבריו של החותם, והוא, כמובן, בעל אינטרס בתוצאת ההליך. עורך דין שמתמחה בתחום לא היה חולם להכנס לאולם בית המשפט בלי חוות דעת כזו: זה חלק הכרחי מה"טקס" הקבוע שצריך להתנהל במסגרת הדיון.
מכיוון שאותה אשה סבלה מחסרון כיס, היא שכרה עורך דין אשר ככל הנראה לא היה בקיא בתחום דיני הבנקאות, לא הכיר את הניואנסים של התחום ואת הפרקטיקה הנוהגת בו, ולא הגיש חוות דעת גרפולוג.
באופן צפוי לחלוטין , דחה בית המשפט השלום את בקשת הרשות להתגונן, וקבע כי האשה לא הצליחה להוכיח את טענת הזיוף – תוך שהוא מחייב אותה גם בהוצאות משפט.
ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין נדחה אף הוא מאותו טעם, ומכיוון שהמדובר היה בפסק דין כספי ובסיכויי ערעור נמוכים, נדחתה גם בקשתה של האשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה בערעור.
האשה היתה משוכנעת שאינה חייבת דבר ושערעורה יתקבל, ולכן לא שלמה את הסכום שנפסק נגדה בבית משפט השלום; ואילו הבנק מצדו הגיש את פסק הדין של בית משפט השלום לביצוע בהוצאה לפועל זמן קצר לאחר שניתן פסק הדין, והסכום שבפסק הדין צבר ריבית מואצת ושכר טרחת עורך דין בסכומים גבוהים, כפי שקבוע בחוק לגבי חובות שנמסרו לביצוע בהוצאה לפועל.
סוף הדבר היה שאחרי כמה שנים של דיונים מתישים ועגמת נפש נאלצה אותה אשה לשלם את הסכום לו היתה ערבה -שצמח במשך השנים בהם נמשכו הדיונים ליותר מפי עשרים! מסכומו המקורי- עד הפרוטה האחרונה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה