טעות לעולם חוזרת (ובאופן "מפתיע", חוזרת גם לאותו מקום)

קוראי הבלוג בעלי זכרון טוב ודאי יזכרו פוסט מיום 2.10.08 הנושא את הכותרת "פרוטוקול שעבוד רכב "התגלה" כפרוטוקול שעבוד בלתי מוגבל בסכום של כל נכסי החברה". בפוסט הזה סיפרתי על לקוח שלי שעברית אינה שפת אמו, שבקש לרכוש לחברה שבבעלותו רכב במחיר של 100,000 ש"ח.

הוא היה זקוק להלוואה על מחצית סכום הרכב, ופנה לבנק מזרחי טפחות. הבנק הכין לו מסמכי שעבוד, אותם הביא לבדיקתי, ואחד מהם היה פרוטוקול בדבר שעבוד.

התברר לי כי בפרוטוקול הסטנדרטי שהונפק לחברה לצורך יצירת שעבוד על רכב שבקשה לרכוש בהלוואה מהבנק, חתמה החברה למעשה כי היא משעבדת את כל נכסיה, ללא הגבלת סכום, להבטחת חובות עתידיים שיהיו לה כלפי בנק מזרחי טפחות.

לאחר שכתבתי מכתב חריף למנהל הסניף, תוקנו המסמכים: עדיין לא היה כתוב שהשעבוד הוא על הרכב הנרכש בלבד, אבל לפחות תוקן הפרוטוקול כך שבמקום שעבוד ללא הגבלת סכום היה כתוב שהשעבוד מוגבל לסכום של 50,000 ש"ח – סכום ההלוואה. ללקוח שלי היה די בכך.

פסק הדין אותו אסקור היום עוסק בסוגיה דומה – מצב בו אדם משעבד נכס לצורך הלוואה מסויימת, ואילו הבנק טוען שהשעבוד היה לכל חוב שהוא (ולמרבית ההפתעה, גם כאן הבנק שלנו הוא בנק מזרחי טפחות, כמו בסיפור שלי עם הלקוח והרכב, ומסתבר, אם כן, שכשהטעות לעולם חוזרת, היא חוזרת לאותו מקום... );

וזה סיפור המעשה:
שני אחים – נאסר ברוכים ומוסא חנאי, היו שניהם בעלי עסקים בתחום הטקסטיל. לימים נקלע נאסר ברוכים לקשיים, ואף הגיע לכך שהיו לו חובות למלווים בשוק האפור.

באותו זמן שגשגו עסקיו של האח, מוסא, והוא "סידר" לאחיו הלוואה בסניף הבנק שלו, ובמסגרת חשבון הבנק שלו עצמו.
ההלוואה היתה בת מיליון ש"ח, וכנגד ההלוואה שעבדו נאסר ואשתו רבקה את דירת המגורים שלהם.
ההלוואה אושרה, חנאי קבל את כל הכסף לחשבונו, משך אותו במזומן ונתן אותו לנאסר.

נאסר שילם אותו (ככל הנראה) ללווים בשוק האפור, ולאחר מכן הצליח לשקם את עסקיו במידה כזו שעמד בנטל המשכנתא והקפיד לפרוע מדי חודש בחודש את החזר ההלוואה (לחשבון ההלוואה שעל שם אחיו, חנאי), שעמד על סך לא מבוטל של 20,000 ש"ח.

בשנת 2005 סיימו גב' ומר נאסר לפרוע את ההלוואה, אולם "משום מה", הבנק לא סילק את השעבוד על דירת המגורים שלהם.
לימים נקלע האח השני, מוסא חנאי, לקשיים, הגיע לחוב של כמיליון ש"ח, והבנק רצה לממש את המשכנתא על דירת המגורים של משפחת נאסר: הבנק טען, "פתאום", שהדירה נועדה להבטיח את כלל מסגרת האשראי של מוסא חנאי, ויותר מכך – שההלוואה של מיליון ש"ח היתה בעצם הלוואה שניתנה לחנאי.

משפחת נאסר פנתה לבית המשפט ובקשה פסק דין הצהרתי, לפיו למרות שההלוואה היתה הלוואה בחשבון של חנאי, הרי ההלוואה היתה הלוואה שלהם ועבורם, המשכנתא היתה רק להבטחת ההלוואה שניתנה להם, ולא למסגרת האשראי של מר חנאי, וכי לבנק אסור לממש את דירת המגורים שלהם.

במסמכי המשכנתא היה כתוב באמת שהמשכנתא היא להבטחת האשראים שהבנק יתן לחנאי עד לסך של מיליון ש"ח, ושמשפחת נאסר הם ערבים לאשראים אלה. על כתפי בני הזוג נאסר היה מוטל נטל כבד – לסתור את האמור במסמכי המשכנתא, ולשכנע את בית המשפט כי כוונת הצדדים היתה שונה מזו המתוארת במסמכים.

מסתבר, שלמרות נטל ההוכחה הכבד, בני הזוג נאסר הצליחו לשכנע את בית המשפט בצדקתם, שכן כב' השופט אורנשטיין קבל את התביעה במלואה, ונימק:

√ התובעים (נאסר) הוכיחו שבזמן שקבלו את ההלוואה היו להם חובות גדולים ואף חשבון הבנק שלהם הוגבל;
√ שטר המשכנתא הוגבל לסך של מיליון ש"ח, וסכום זה היה זהה לסכום ההלוואה שקבל התובע מהבנק;
√ התובעים (נאסר) הם אלה שפרעו את ההלוואה (ולא חנאי), ומסתבר על כן, שהחוב היה שלהם ולא של חנאי, כפי שטען הבנק.
√ השופט ציין את השנים הקשות שעברו על התובעים כדי לפרוע את המשכנתא בזמן, וציין שאת שקידתם ניתן להסביר רק בכך שהאמינו שמדובר בסכום קצוב וסופי: אילו היו חושבים שהמדובר בסכום משתנה מעת לעת שאין לו קצבה, לא היו טורחים כדי כך.

מאידך גיסא, לא קיבל כב' השופט אורנשטיין את עדויות הבנק:

√ הבנק לא הציג מסמך לגבי תמונת האובליגו (מצבת החובות) של חנאי בסמוך להעמדת המשכנתא – מסמך ממנו היה ניתן ללמוד שהאובליגו של חנאי הצריך בטוחה בסכום כה גבוה של מיליון ש"ח;
√ המשכנתא נחתמה על ידי משפחת נאסר כשלושה שבועות לפני שהבנק החליט להעמיד את מסגרת האשראי למר חנאי, והשופט תהה בקול, כיצד יתכן שהבטוחה לקו אשראי מועמדת לבנק שלושה שבועות לפני שהבנק בכלל מחליט לתת את האשראי;
√ לא זו בלבד, אלא שאפילו במסמכים הפנימיים של הבנק, שהיו תכתובת בין מנהל הסניף למנהל המרחב, שואל מנהל המרחב את מנהל הסניף מה הקשר בין מר חנאי ומר נאסר, ומדוע משפחת נאסר משעבדת דירה להבטחת אשראי של מר חנאי; אולם מנהל הסניף אינו עונה על השאלה הזו;
√ למרות שלשיטת הבנק משפחת נאסר היו ערבים לחובות של חנאי, הבנק מעולם לא שלח להם "הודעות לערב", למרות שהיה עליו לעשות כן מדי שנה בשנה;
√ לבנק לא היה הסבר מדוע ההלוואה נפרעת מכספי נאסר, אם היתה בעצם הלוואה לחנאי;
√ ויותר מכך: הבנק עצמו זקף את התשלומים שהתקבלו מנאסר לפרעון ההלוואה של מיליון ש"ח, ולא להקטנת מסגרת האשראי שהיתה בחשבונו של חנאי מעת לעת.

כב' השופט אורנשטיין נתן צו הצהרתי כמבוקש, וחייב את הבנק בהוצאות בסך של 25,000 ש"ח ומע"מ.

עד כאן סיפור פשוט לכאורה: השכל הישר עבד, והצדק ניצח. עם זאת שתי הערות:

ראשית, מעניין מאד לקרוא את התרשמותו של כב' השופט אורנשטיין מעדויות אנשי הבנק:
"לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, עיינתי במסמכים ושמעתי את העדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. מעדיף אני ללא היסוס את גרסת התובעים על פני גרסת הבנק אשר נסתרה מניה וביה, עד כי אינני נותן בה אמון.
...
עדי הבנק טענו כי ההסכמה בין הצדדים היא כאמור במסמכי המשכנתא וההודעה לערב, אך איני מקבל את עדויותיהם, אשר היו סתורות, בלתי מהימנות ואף אינן מתיישבות עם שורת ההיגיון והשכל הישר...
לא שוכנעתי מדברי סגן מנהל הסניף כי כך סבר...
הבנק יצר רושם אצל התובעים שהם ערבים להלווה הניתנת להם, ולא לכלל התחייבויות הנתבע (חנאי) כלפיו, והם בטחו בבנק שהמסמכים משקפים את ההסכמה האמורה".

במילים פשוטות: לא זו בלבד שבזמן שהעמידו את המשכנתא לטובת הבנק הבנק יצר אצל התובעים (נאסר) רושם לא נכון; אלא שהבנק הוסיף חטא על פשע, וכאשר הגיעה עת פקודה והתובעים העמידו את הבנק על ההטעיה שהטעה אותם, הרי שהבנק לא הודה בכך שיצר רושם לא נכון, אלא התעקש על רושם השקר, ופקידיו העידו בבית המשפט עדויות כאלה שבית המשפט אמר "אינני נותן בהן אמון... עדויות סתורות, בלתי מהימנות ואינן מתיישבות עם השכל הישר".

מתוך הכרת שפתו הנקייה של בית המשפט, ניתן לשער ולהעריך שאם בית המשפט הגיע לומר על העדויות שאינו נותן בהן אמון ושהן בלתי מהימנות וסתורות, אזי ככל הנראה בית המשפט סבר שמושמעים באוזניו שקרים בוטים;

ושנית, עצה לנוטלי הלוואות למיניהן מהבנקים: נכון שכאשר אדם נוטל הלוואה מהבנק, משמע שאין לו כסף, ומשמע שהוא בסוג של מצוקה כלכלית; אבל לא משנה כמה אתם במצוקה כלכלית, כדאי לקחת את מסמכי ההלוואה לעורך דין, להסביר לו בדיוק את העסקה כפי שאתם מבינים אותה, ולבקש ממנו שיעבור עליהם ויבדוק שהתיאור של העסקה במסמכים מתאים לתיאור שנמסר לכם בבנק.

זה בסדר להגיד לפקיד בבנק שאתם מבקשים לא לחתום על המסמכים במקום, אלא לקבל עותק ולהעביר אותו לבדיקת עורך דינכם. לא רק שזה בסדר, אלא שאני מבטיח לכם שפקיד בנק שיודע שהמסמכים הולכים לבדיקת עורך דין, לא ירשה לעצמו לומר ללקוח או לרשום בטופס דבר שאינו נכון.

אבל (אני שומע אתכם אומרים) מי שצריך הלוואה מבנק, אין לו כסף, כמו שאמרת קודם, וממילא אין לו גם כסף לשלם לעורך דין שיבדוק את מסמכי המשכנתא!

על זה יש לי תשובה פשוטה: אני מאמין, אפילו בלי לדעת נתונים מדוייקים, שהכסף שמשפחת נאסר שלמה בשנת 2009 לעורך הדין שלהם, כדי שייצג אותם בתיק נגד בנק המזרחי המאוחד, היה פי כמה וכמה וכמה מהכסף שהיה לוקח מהם בשנת 2000 עורך דין שהיה בודק את מסמכי המשכנתא (עורך דין שהיה מוצא מן הסתם את אי ההתאמה בין מה שהוסבר להם ומה שנרשם במסמכים, מסב את תשומת לבם לאי ההתאמה ומעיר עליה לבנק, וחוסך להם, מן הסתם, את התביעה כנגד הבנק), גם אם מביאים בחשבון את הריבית וההצמדה על אותו סכום משנת 2000 ועד היום...

תא 1802/03, ברוכים נ' בנק המזרחי ואח',
ניתן ביום 18.1.09, בבית משפט המחוזי, כב' השופט איתן אורנשטיין.

בשבח הדיבור הישיר

שאלתי לפני כמה זמן ידידים לא יהודים מברזיל העושים בשליחות דיפלומטית בארץ, האם אינם סובלים מהישירות הישראלית; ולהפתעתי הם אמרו שהם מאד מרוצים ממנה: יש ארצות בעולם, כך אמרו, שכאשר מישהו אומר לך משהו, אינך יודע למה באמת הוא מתכוון; אבל אצל הישראלים אין הדבר כך: הם תמיד אומרים בדיוק מה שהם חושבים, ולא צריך לעשות ספקולציות...

אם הדבר נכון, הרי שכב' השופטת ורדה אלשיך היא הישראלית מכולם: היא תמיד אומרת את דבריה בדרך הברורה והישירה ביותר, כפי שנראה בפסק הדין דלהלן, אותו אביא כמעט ללא פרשנות, אלא רק בקיצורים, מפאת אורכו.

בפסק הדין הזה (שהינו בעצם החלטה) ביקש בנק ירושלים רשות מבית המשפט לתבוע באופן אישי את רו"ח חיים קמיל, שהיה המנהל המיוחד בהקפאת ההליכים של חברת האחים שבירו.

בהחלטה מבקרת כב' השופטת אלשיך קשות את הבנק ובאי כוחו, ובכך אין חידוש; החידוש הוא בכך שכב' השופטת אלשיך קובעת כי הבנק טען ביודעין טענות לא נכונות, כאשר כל מטרתו היתה להכפיש את רו"ח קמיל, לפגוע בשמו הטוב ולפגוע בתפקודו כממונה מטעם בית המשפט:

זוהי בקשתו של בנק ירושלים בע"מ, אחד מנושי חברת שבירו תעשיות זכוכית בע"מ, ליתן לו אישור להגשת תביעה אישית כנגד הנאמן להסדר הנושים. זאת, עקב כשלונו של ההסדר, דחיית עמדתו של בנק ירושלים בהזדמנויות שונות, ושורת טענות אשר מבססות לטענתו של המבקש עילת תביעה אישית כנגד הנאמן. המבקש טוען כי מאחר ואין עסקינן בתביעה עצמה, אלא אך בבקשה להיתר להגיש תביעה, אין הוא נדרש להוכיח את עילותיו, אלא בית המשפט של חדלות פרעון, הוא המשמש "שומר סף", אשר רשאי שלא ליתן אישור אך במקרים חריגים, בהם התביעה שהגשתה מתבקשת הינה מופרכת על פניה.
...
1. הבקשה המקורית הינה בקשה לקונית המשתרעת על פני שני עמודים בלבד (!), ואינה מכילה כמעט תשתית לכאורית לביסוס הסעד מרחיק הלכת המבוקש בה. דווקא במסגרת כתב-התשובה, מובאת גרסה מפורטת בהרבה הכוללת טענות עובדתיות, אשר אותן לא טרח המבקש לגבות בתצהיר. הבחירה בהעלאתן בכתב התשובה הינה, כנראה, על מנת לעקוף את הצורך לתמוך טענות עובדתיות שהעלה בתצהיר.

בחינה של טענות המבקש לגופן, מעלה בסופו של דבר מסקנה ברורה וחד-משמעית כי עניין לנו בבקשת סרק, חסרת ביסוס משפטי מינימלי, המוגשת בהתעלמות תמוהה ממושכלות מהותיות ודיוניות בסיסיות. בקשה זו, אחת דינה להדחות על הסף.

2. ראשית, חלק נכבד מטיעוניו של המבקש, אינם אלא – באורח מובהק – חזרה על טיעונים שהשמיע בעבר, ואשר חל כנגדם מעשה בי-דין והשתק פלוגתא; כך למשל, בכל הנוגע לטיעונים בדבר אישור כביכול (בין אם ברשלנות או במתכוון) של תביעות חוב מופרכות, הרי שהסוגיה עלתה בהרחבה במסגרת הערעור שהגיש המבקש לבית המשפט העליון לפני שנים, על החלטתי אשר אישרה את ההסדר.

אכן, הערעור לא הסתיים בפסק-דין מפורט, וזאת מאחר והמבקש קיבל את המלצתם של שופטי בית המשפט העליון למשוך את הערעור מיוזמתו – צעד הנעשה, בדרך-כלל, כאשר מתרשם המותב היושב לדין כי בפניו ערעור לא מבוסס, והוא מבקש להמנע מהארכה שלא לצורך של בירור משפטי שתוצאתו ברורה למדי, וזאת תוך שהוא חוסך למערער עוגמת נפש והוצאות משפט. ודאי שלא על מנת שהמערער שמשך את ערעורו יוכל לערוך "מקצה שיפורים" ולחזור על עקביו לבית המשפט קמא ל"סיבוב נוסף", של העלאת אותן טענות, באדרת אחרת.

אין לי אלא להצר, אם כן, על כך כי המבקש ובאי-כוחו המלומדים נוטלים לעצמם רשות, להתעלם במפגיע ממושכלות ראשוניות של סדרי-דין (באורח אשר, למרבה הצער, דומה לדרך בה הם נמנעים מהגשת תצהיר לגיבוי טענות עובדתיות), ופותחים מחדש סוגיות וטענות אשר נדחו במפורש בידי בית המשפט העליון, ואף עומדים על זכותם לעשות כן, כאילו עסקינן ב"זכות מוקנית", לשוב ולכפות על בית המשפט ועל הצדדים האחרים להתדיין פעם נוספת באותם עניינים עצמם.

3. כשם שמתעלם המבקש ממשמעות דחיית ערעורו בבית המשפט העליון, כך הוא מתעלם מהחלטה חלוטה אשר ניתנה לפני חודשים רבים בבית משפט זה, ואשר עליה לא הגיש כלל ערעור. בהחלטה זו הועלו, בין היתר, טענותיו בדבר מעשי מרמה כביכול מצד האחים שבירו. לא רק שהטענות הללו נדחו לגופן, הרי שהסתבר באורח חד-משמעי, כי מלבד המבקש ובא-כוחו, הרי שיתר הנושים (ולא רק אותם נושים אותם הוא מבקש לפסול כ"מקורבים") לא השתכנעו, וכי ועדת הביקורת שדנה בנושא החליטה באורח ברור, כי אין כל ראיה לטענות המבקש בעניין זה.

דומה כי המבקש, כמנהגו, בוחר להתעלם פעם נוספת מעקרון סופיות הדיון, ולהעלות שוב ושוב טענות שנידונו ונדחו, אלא שבזו הפעם, הוא מגדיל עשות, ומשתמש בטענות שלא נמצא בהן ממש אף במישור המשפטי הרגיל של התנהלות תיק ההסדר, והופך אותן לעילה להטלת אחריות אישית על בעל התפקיד, תוך האשמתו במעשים הגובלים בפלילים (!);

האם סברו באי-כוחו המלומדים של המבקש ברצינות, כי טיעונים מסוג זה יתקבלו? או שמא, השליכו יהבם על כך כי התיק יועבר כלאחר-יד לערכאה שאינה מכירה את התנהלות המאורעות, באורח כי גם אם תדחה הבקשה בסופו של יום (ואין ספק, כי זה היה גורלה, תהא הערכאה הדנה בה כאשר תהא), הרי תינתן להם הזדמנות נוספת לגרור את בעל התפקיד לעימות, במסגרתו יוכלו לתוקפו ולהכפישו, תוך הסבת נזקים ופגיעה בשמו הטוב? לבאי-כוחו של המבקש פתרונים.

קשה עד מאד להמנע מן המסקנה, כי המבקש הופך את היוצרות, ומפרש כל החלטה שאינה נוחה לו, או נראית לו שגויה או מקפחת את זכויותיו, למעשה פלילי דה-פקטו; להשלמת התמונה ראוי להעיר, כי התנהלות זו של באי-כוח המבקש אינה שמורה אך כלפי הנאמן לבדו, אלא הופנתה אף כלפי בית המשפט, באותם עניינים עצמם. זאת, בין היתר, הן במסגרת מכתב ששלח לכונס הנכסים הרשמי (ואשר צוטט אף במסגרת הדיון שנערך בפני במסגרת בקשה זו), ואשר בה "קבע" בא-כוח המבקש, עו"ד גלר, כי:

"החלטת ההפטר והתנהלות בית המשפט בפרשה אינם סתם טעויות משפטיות. על פחות מזה הוזמנו מנהלי רשות המיסים לחקירה במשטרה".

אעיר, כי לא הייתי נדרשת למכתב זה, אלמלא היה דוגמא מאלפת להתנהלות חוזרת ונשנית של בא-כוח המבקש, אשר ככל הנראה אינו מסוגל להבחין בין אי-הסכמה עם טענותיו לבין התנהלות פסולה ופלילית; זאת, אגב "יד קלה" עד מאד על "הדק" ההאשמה בפלילים, בלא שהוא חש כל צורך לבססה בראיות, ולו לכאורה.

לסיכומה של נקודה זו: עניין לנו בהתנהלות שהדעת אינה סובלת אותה, של העלאת האשמות הדומות להאשמות במעשי מרמה או מעשים אחרים הגובלים בפלילים. זאת בדרך שלא רק שאינה עומדת בנטל ההוכחה המוגבר הנדרש לשם כך לפי הפסיקה, אלא נראית על-פניה כהפרחת האשמות בעלמא, בלא שמץ ראיה כדי לתמוך בהן.

אין כל צורך להכביר מילים, על היות התנהלות זו פסולה, ועומדת בסתירה בולטת למושכלות היסוד של ניהול התדיינות משפטית, שלא לדבר על כללי האתיקה החלים על עורכי-דין במסגרת התדיינות שכזו.

לסיכומה של נקודה זו, לא ניתן להמנע מן המסקנה, כי המבקש, בצר לו, מנסה לגבב טענות "מן הגורן ומן היקב", ולהעלותן בזו אחר זו, בבחינת "הניר סובל הכל" - שמא באורח המנסה לחפות על חולשתן, ועל העובדה כי אין בידיו, אף לא לכאורה, עילת תביעה אישית כנגד הנאמן.

4. לא ניתן לסיים החלטה זו, בלא להתייחס לענין נוסף, אשר הועלה בידי בא-כוח הנאמן וכונס הנכסים הרשמי, ונוגע לפניית באי-כוחו של המבקש אל הנאמן, וזאת זמן-מה טרם הדיון בבקשה זו. לשיטת הנאמן, "הוצע" לו כי הבקשה להטלת אחריות אישית תמחק, וזאת ב"תמורה" לכך כי כספים נוספים שהעבירו האחים שבירו לנושים במטרה להמנע מביטול ההפטר יועברו אך ורק למבקש.

בא-כוחו של המבקש, אשר נשאל בעניין זה במסגרת הדיון, אישר את קיום הפניה, ואת הדרישה כי הכספים הנוספים יועברו למבקש בלבד, אולם הכחיש את "התמורה" אשר הוצעה לנאמן. בעניין זה, אעיר כי:

א. ראשית, הכחשתו של בא-כוח המערער היתה גורפת וסתמית: "כמובן שאנו מכחישים", וזאת בלא שיטרח למסור גרסה נגדית, ולו מינימלית, בכל האמור לשיחה, ומה בדיוק הוצע, אם הוצע, לנאמן. בנסיבותיו של מקרה זה, אין מנוס מלהבהיר, כי אינני נותנת אמון בטענה זו של בא-כוח המבקש, והיא נראית לי דומה יותר להתחמקות גרידא, מאשר להצבת טיעון נגדי כלשהו.

דברים אלו מקבלים משנה תוקף, נוכח אורח ההתנהלות של המבקש ובאי-כוחו לאורך כל הפרשיה דנן, ובעיקר את אורח השימוש שעשו, לכל אורך הדרך, בהאשמות אישיות כנגד צדדים אחרים המעורבים בתיק.

ב. שנית, אף לגופו של עניין, דרישה זו של המבקש, הינה מנוגדת בתכלית לדין, באשר היא דורשת למעשה חלוקה לא שיוויונית של כספים בין נושים במעמד זהה, קרי, העדפת נושים.

לטעמו של עו"ד פרג הצעתו הינה הגונה ומוסרית. האם הצעה העומדת בניגוד לחוק וביסודה הצעה להעדפת נושים בחסות בית המשפט – הינה הגונה ומוסרית – פליאתני!.

יוצא, כי עצם העלאת הצעה שכזו, הינה למעשה דרישה מן הנאמן לפעול בניגוד לדין, ולטובת נושה ספציפי הדורש במפגיע בלעדיות שאינה מגיעה לו. במצב דברים שנוצר בנסיבות המקרה, הרי שהעלאת דרישה כספית מנוגדת לדין בפני נאמן, אשר כנגדו מוגשת – בידי אותו נושה – תביעת סרק מסוג הבקשה שבפני, עשויה ליצור רושם של "זה בעד זה", וזאת אף אם הדבר לא נאמר במפורש.

יוצא, כי כך או אחרת, עניין לנו בהתנהלות פסולה מצד המבקש ובאי-כוחו, זאת באופן התואם – באורח עגום – את שאר נסיבותיה של הגשת הבקשה אשר בפני.

5. סוף דבר; עניין לנו במקרה קיצוני, חריג בחומרתו, בו יזם נושה שעמדתו לא התקבלה בקשה לתביעה אישית כנגד בעל תפקיד, בקשה אשר אין לי אלא לקבוע – משפטית ועובדתית כאחת, כי אינה אלא בקשת סרק, אשר מקורה ככל הנראה באי-שביעות רצונם של הנושה ובאי-כוחו מאי-קבלתם עמדתם לגבי אורח ניהול התיק.

תביעה זו אינה נסמכת ולו על תשתית לכאורית מינימלית מבחינה ראייתית, ואין בה – ולו לכאורה – כדי לבסס מראית-עין של עילה להטלת אחריות אישית. כל זאת, תוך התעלמות חוזרת ונשנית ממעשה בי-דין ומהשתקי פלוגתא, נסיון "להעלות באוב" טענות שאבד עליהן הכלח לפני שנים, והתנהלות העומדת בניגוד למושכלות הבסיסיים ביותר – הן של סדרי הדין והן של כללי האתיקה המשפטית.

קשה עד מאד, בנסיבות המקרה, להמנע מן התחושה, שכל מטרתה של הבקשה שבפני, אינה אלא פתיחת חזית נוספת וארוכה בבית משפט אזרחי, וזאת באורח שיאפשר למבקש ולבאי-כוחו להמשיך ולהכפיש את הנאמן, ולהסב לו נזקים כבדים – וזאת אף אם בסופו של יום היתה התביעה נדחית.

אי לכך, מצאתי כי דין הבקשה להדחות על הסף.

6. סוף דבר; בנסיבות כה חריגות וחמורות, אין כל מנוס מחיוב המבקש בהוצאות בסדר-גודל, אשר יהלום התנהלות כה חריגה וחמורה. אי לכך, ישא המבקש בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עורך דין בסך 100,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן בהוצאות כונס הנכסים הרשמי בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ. כל הסכומים ישאו הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

שקלתי אם אין מקום להטיל הוצאות אף לטובת אוצר המדינה על פי הוראות תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, אולם החלטתי שלא לעשות זאת, לפנים משורת הדין.

אמרתי שאביא את פסק הדין כמעט ללא פרשנות, ואכן מדובר בדברים קשים המדברים בעד עצמם; אבל בכל זאת מספר מילים:

התמונה העולה מהתנהלותו של בנק ירושלים היא תמונה של הפקרות משפטית, זלזול, וכפי שהתרשם בית המשפט הנכבד – ניסיון לפגוע בזדון בבעל תפקיד ממונה מטעם בית המשפט (ובמקרה זה, בעל תפקיד ידוע ומנוסה).

העובדה שהבנק לא נרתע מלהעלות טענות חסרות שחר, עובדתית ומשפטית, מצביעה שוב על התנהלות כוחנית, ועל תחושה שאין מדובר במדינה שיש בה בנקים, אלא בבנקים החושבים שיש להם מדינה.

פשר 1242/02, בשא 2858/08, בנק ירושלים בע"מ נ' רו"ח חיים קמיל ואח',
ניתן ביום 5.1.09, בבית משפט המחוזי, כב' השופטת ורדה אלשיך.

איזו עזרה באמת צריך בבר משדרות מהבנק שלו? (3)

שני דברים הקשורים לבלוג שלנו אירעו בסוף שבוע העבודה:

ביום ד' האחרון, אור ליום ה' (7.1.09) פרסם העיתון הכלכלי גלובס תמצית מהפוסט מיום 4.1.09, "איזו עזרה באמת צריך בבר משדרות מהבנק שלו?", במדור דעת היום:

יום למחרת, ביום ה', 8.1.09, פרסם בנק ישראל הודעה לעיתונות:

דוברות והסברה כלכלית - הודעה לעיתונות
08.01.2009

המפקח על הבנקים הורה לבנקים שלא להגביל חשבונות באזור עוטף עזה ואשקלון

המפקח על הבנקים רוני חזקיהו הורה היום לסניפי הבנקים באזור עוטף עזה ואשקלון להמנע מלהגביל חשבונות של לקוחות שהבנק החזיר להם שקים ללא כיסוי. בכך הפעיל המפקח על הבנקים את סמכותו לפי חוק שקים ללא כיסוי.
הוראה זו של המפקח על הבנקים נועדה להקל על תושבי עוטף עזה ואשקלון ולמנוע מצב בו הם יתקשו לפעול בחשבונם באופן שוטף, לנוכח הקשיים בפניהם הם ניצבים בימים אלה, הכוללים בין היתר ירידה בהכנסתם בשל אי תשלום משכורת או סיבה אחרת.
צעד זה של המפקח על הבנקים מצטרף להוראה שהוציא המפקח לבנקים השבוע, לפיה הוא מתיר לבנקים לאפשר ללקוחות הפרטיים חריגות ממסגרת האשראי של עד 5,000 ₪, וללקוחות העסקיים חריגות של עד 10% מגובה המסגרת המאושרת או 5,000 ₪, לפי הגבוה.


Mission Accomplished...

:)

איזו עזרה באמת צריך בבר משדרות מהבנק שלו? (2)

מי אמר שאין סיפוקים מיידיים בכתיבת בלוג?

רק אתמול כתבתי על כך שהעזרה האמיתית אותה צריכים תושבי הדרום מהבנקים היא שהבנקים יודיעו כי במשך כל מבצע עופרת יצוקה וששה חודשים לאחריו, הם לא יחזירו שום המחאה לתושבי הדרום.

אמרתי שאני מעריך כי מהלך זה לבדו יכול להציל מאות עסקים בדרום מקריסה, ועוד אמרתי, שאי החזרת המחאות זה גם סוג של הגדלת האשראי במשק והוא עולה בקנה אחד עם המדיניות הנוכחית של בנק ישראל לנהל מדיניות מונטרית מרחיבה, ולפיכך אין ספק שבנק ישראל לא יתערב ואפילו יתמוך בבנקים אם הם יודיעו באופן חד צדדי שהם לא יחזירו המחאות לתושבי הדרום לתקופה מסויימת מתום המלחמה.

כל זה היה, כאמור, אתמול; וזה עתה התבשרנו בידיעות אחרונות כי המפקח על הבנקים, מר רוני חזקיה (שבפוסט הקודם זקפנו לזכותו חלק נכבד מאיתנותם של הבנקים), הורה היום (ב') בהוראת שעה לסניפי הבנקים שבקו האש בדרום לאפשר ללקוחות לחרוג ממסגרת האשראי שנקבעה להם; וזו לשון הידיעה בידיעות אחרונות:

"הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל הורה היום (ב') לסניפי הבנקים שבקו האש בדרום לאפשר ללקוחות לחרוג ממסגרת האשראי שנקבעה להם - בין 1,000 ל-5,000 שקל למשקי הבית, ועד 10% מהמחזור של חשבונות המגזר העסקי.

בנק ישראל מעודד בהוראה את הבנקים ללכת עד כמה שאפשר לקראת ציבור הלקוחות, כדי להקל עליהם מבחינה פיננסית.

הקלות אלה באות בנוסף להקפאה שעליה החליטו הבנקים למשכנתאות באזור, תוך מתן הלוואות בריבית פחותה ופטור מעמלות.

הפיקוח על הבנקים הודיע שהוא מקיים מעקב שוטף אחר אפשרות של צ'קים חוזרים, והודיע שלא יהסס להפעיל את סמכותו אם יתברר שכמות הצ'קים החוזרים חורגת מהסביר. חזקיהו אמר כי לא יהסס להפעיל את סמכותו במקרה זה, כדי לא לכלול את יתרת כמות הצ'קים החוזרים במניין החוקי שמאפשר להגביל את החשבון של נותן הצ'קים".

עד כאן לשון הידיעה בידיעות אחרונות; ואנחנו מאושרים, כמובן, ש"כיוונו לדעת גדולים":

יום אחד בלבד חלף מאז שהפוסט עלה בבלוג "נגד הבנק" ועד שיצאה הוראת השעה של הפיקוח על הבנקים.

מקרה בלבד? היינו רוצים להאמין שלא.

איזו עזרה באמת צריך בבר משדרות מהבנק שלו?

קו אחד (לאו דוקא ישר, אולי זיג זגי משהו), מחבר בין נגיד הבנק המרכזי הפדראלי, בן ברננקי היושב בניו יורק, לבבר משדרות, (בן זוגה המטאפורי של "מסעודה משדרות"), והוא עובר דרך סטנלי פישר –נגיד בנק ישראל שבירושלים, דרך רוני חזקיה, המפקח על הבנקים, ודרך דני דנקנר, יו"ר בנק הפועלים וגליה מאור, מנכ"לית בנק לאומי. איך קשור בבר משדרות לכל האנשים הנכבדים הללו? הסכיתו ושמעו:

ארצות הברית בשפל כלכלי בשל התפוצצות הבועה הפיננסית – שפל שזכה לכינוי "משבר האשראי": בנקים קורסים כי לווים אינם יכולים להחזיר את האשראי שלקחו, ובהעדר החזרים, אין גם אשראי חדש למשק. מיזמים חדשים אינם מקבלים מימון, היקף הפעילות העסקית פוחת, הצמיחה נעצרת והמשק קופא.

כיצד נלחמים בעצירת המשק ובהתכווצות הכלכלה אם העצירה נגרמת מחוסר יכולת לגייס אשראי? על ידי יצירת אשראי זמין; אם המשק צריך אשראי, בן ברננקי ייתן לו אשראי: נגיד הבנק המרכזי הפדרלי בארצות הברית, הוריד את הריבית בארה"ב לאפס אחוזים – שפל שלא היה כמונו מאז ומעולם, והוא משלים את המהלך של יצירת היצע גדול של כסף על ידי הדפסת כסף. הכותרת בעיתון גלובס אמרה (בערך): "לא רחוק היום שברננקי יפזר ברחובות כסף מתוך מסוק"...

דרך זו נקראת "מדיניות מוניטרית מרחיבה": הבנקים "קונים" כסף מהבנק המרכזי בזול, ולכן גם יכולים להציע אותו כסף לציבור בצורת אשראי זול. כאשר הריבית זולה, אנשים יכולים לקבל הלוואות זולות, ולהתחיל פרויקטים חדשים. קבלנים, למשל, יכולים להתחיל בניין חדש, והעבודה על הבניין תיצור מקומות עבודה; ורוכשי דירות יכולים לקנות את הדירות שבונים אותם קבלנים, כי עומדת לרשותם משכנתא זולה בתנאים נוחים. הכסף שיקבלו הקבלנים ועובדיהם ישמש בחלקו לצריכה ויפרנס את האנשים שימכרו לעובדי הקבלן, וכך יתפשט הכסף שהבנק המרכזי מכר לבנקים בזול בכל המשק.

המשק הישראלי קשור בטבורו למשק האמריקאי – הן מבחינה רעיונית (הרי בארצות הברית התעצבה השקפתו הכלכלית של סטנלי פישר) והן מבחינת היקף הסחר שלו עם ארה"ב (ריבית גבוהה מדי בישראל תגרום לכך שכסף יזרום מארצות הברית לישראל, הדבר יגרום להתחזקות השקל ביחס לדולר עקב הגידול בביקוש לו, ויפגע ברווחיות היצוא הישראלי לשווקים הדולריים); אין זה מפתיע, על כן, שגם כאן בישראל החליט נגיד הבנק המרכזי באמצע השבוע שעבר (29.12.08) להוריד את הריבית בחדות ב- 0.75%, ל- 1.75% - שיעור הריבית הנמוך ביותר אי פעם בישראל; ואם לא היה די בכך, הרי שבסוף השבוע שעבר המשיך הנגיד ואמר כי מבחינתו, הגבול התחתון של הריבית הוא אפס.

כשהתחיל משבר האשראי בארה"ב אמרו כל הנוגעים בדבר בארץ, הן ראשי מערכת הבנקאות והן פקידי הממשלה המופקדים על הבנקים, כי מערכת הבנקאות בישראל איתנה וכי אין חשש לקריסתו של אף בנק בישראל. בניגוד לדברי הרהב המקובלים בישראל בסגנון "סמוך, יהיה בסדר", נראה כי הפעם הדבריםהם נכונים, כאשר הקרדיט ליציבות המערכת הבנקאית נזקף לזכות השמרנות הנקוטה באופן מסורתי על ידי הבנקים בישראל, אבל גם (ואולי בעיקר) לזכות המפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, אשר כבר בחודש מרץ 2008 דרש מהבנקים להגדיל את יחס הלימות ההון שלהם ל- 12%.

מה פירושה של הגדלת יחס הלימות ההון? הגדלת יחס הלימות ההון פירושה שהבנקים "קוראים לכסף שלהם לחזור הביתה": בנק עוסק בהלוואת כסף תמורת ריבית; או במילים אחרות – הוא מוציא כסף מהקופה, ונותן אותו לאנשים המבקשים ללוות כסף זה (וכדברי האמרה המיוחסת למרק טוויין: בנק מוכן להלוות כסף למי שיכול להוכיח שאינו זקוק לו... ). ככל שבנק נותן יותר הלוואות, יש לו יותר סיכוי להרוויח (הוא מקבל יותר ריבית), אבל יש לו גם יותר סיכון שחלק מהלווים לא יחזירו את ההלוואה – לא את הקרן ולא את הריבית. בכך אין שום חדש – המשוואה "יותר סיכוי יותר סיכון" נכונה לגבי כל תחומי הכלכלה (וקרוב לודאי שהיא נכונה לגבי כל תחומי החיים).

המשמעות היא שבנקים תמיד מצויים בדילמה: האם להגדיל את הרווח ועמו את הסיכון, או להקטין את הסיכון ועמו את הרווח. הדרישה של המפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, שהבנקים יגדילו את יחס הלימות ההון שלהם פירושה שהוא כבר החליט בשבילם מה טוב להם:בימי סערה עדיף פחות רווח ופחות סיכון.

כנהוג לומר – יש הצלחות גדולות מדי. אמנם הגדלת יחסי הלימות ההון הביאה לכך שכל הבנקים בישראל איתנים ואין חשש לקריסתו של אף בנק, גדול כקטן, אולם התוצאה היא שהיום הבנקים מצויים בסוג של מגננה: יש להם כסף, הם איתנים, אך אינם מעוניינים להלוות כסף זה, כי העולם במשבר כלכלי והתקופה היא תקופה בה מסוכן להלוות.

אפשר לומר על דרך ההפשטה שבניגוד לארצות הברית, משבר האשראי בישראל אינו נובע מחוסר כסף בקופת הבנקים, אלא מכך שיש להם כסף והם אינם מעוניינים להלוות אותו.

כמובן שבנק אינו אומר "אינני מוכן להלוות" – זה בוטה מדי; בנק שאינו מעוניין להלוות פשוט מעלה את הריבית (או לחילופין, לא מוריד את הריבית כאשר הבנק המרכזי מוריד אותה).

על רקע זה כתב בשבוע שעבר (25.12.08) הכתב הכלכלי אבי טמקין בגלובס, תחת הכותרת "בקשה שאסור לסרב לה":

"נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, בא השבוע לאסיפה של איגוד הבנקים כדי "לבקש" מהם שיעבירו לציבור, ובמיוחד למגזר העסקי, את הורדות הריבית שיוזם בנק ישראל.
...
בכל הקשור לריבית, גובה המרווחים הבנקאיים והתנהגות כלפי המערכת הבנקאית, אנו עדיין בשלב של מה שמכונה "שכנוע מוסרי" מצדו של בנק ישראל. למחרת הנאום של פישר, פרסם הבנק המרכזי שורה של הקלות בתחום הנזילות של הבנקים. מדובר... בניסיון להניע את הבנקים להגיע למסקנות הנכונות".

איך כל זה קשור לבבר משדרות?

המצב בשדרות רע. המצב שם תמיד רע, שעון העסקים מתקתק שם תמיד קצת יותר לאט, האבטלה שם תמיד קצת יותר גבוהה מאשר במרכז הארץ, ועכשיו, במלחמת עופרת יצוקה, עוד הרבה יותר רע; ולא רק בשדרות – גם בנתיבות, ובישובי עוטף עזה.

כאשר יש מלחמה, צריך להתגייס לעזרת הקו הקדמי. פעם החלוקה היתה ברורה: הקו הקדמי היה בסיני או בתעלה, והילדים היו שולחים לחיילים ציורים, ממתקים ושמפו. היום הטכנולוגיה הביאה לכך שכל דרום הארץ עד אשדוד נמצא בטווח הטילים של החמאס, והחזית היא העורף; והנה, הבנקים מתגייסים: ידיעה קטנה שהופיעה בגלובס ספרה כי -

"מבנק הפועלים נמסר כי מנהלי הסניפים הונחו לפנות ללקוחות שעסקיהם סגורים עקב המצב הבטחוני ולראות האם הם זקוקים לסיוע. מנהלים בכירים ויו"ר הבנק דני דנקנר יסיירו לאורך השבוע בסניפים.

לאומי הודיע כי יעמיד הלוואת התארגנות ללקוחות הבנק, תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה בהיקף של עד 10,000 ש"ח ובהחזר של 18 תשלומים, לכל מטרה ללא ריבית וללא עמלות.

לעסקים קטנים יתן לאומי הטבה של 1% על ההלוואות המיוחדות שמעמיד הבנק לסקטור זה, הכוללות אפשרות לדחיית תשלום הקרן עד ששה חודשים, ללא עמלות.

לאומי למשכנתאות יקפיא את תשלומי המשכנתא ללקוחותיו תושבי האיזור למשך שלושה חודשים, ללא עמלה".

עד כאן לשון הידיעה; ויום למחרת יצא לאומי גם במודעת עמוד בגלובס המפרסמת את כל ההטבות הללו.

צריך כמובן לברך על כל מוסד וגוף, עסקי או ממשלתי, המציע סיוע לתושבי הדרום, אפילו בשקל; ואני לא מזלזל, חלילה, בהתגייסות של בנק לאומי; אבל בכל זאת, מתוך הכרת הנושא מבפנים, מעיסוק יומיומי בו, אני מבקש לשאול מספר שאלות:

• ראשית, מעניין לקרוא את הידיעה הקצרה תוך שימת לב לא רק למה שיש בה, אלא גם למה שאין בה: כתוב בידיעה שלאומי מוכן לתת הלוואה בלי ריבית ובלי עמלות; אבל לא כתוב בידיעה שלאומי ויתר על ערבים או על בטוחות; ובמילים אחרות: בבר שלנו משדרות, אם ירצה לקבל את ההלוואה הזו, של עשרת אלפים השקלים, יצטרך, ככל הנראה, להביא שני ערבים;

• ואת מי יביא בבר כערבים? את אחיו וגיסו? הלא גם אחיו, וגיסו, ושכנו, הם באותו מצב כמוהו: החנות שלהם סגורה, המפעל שלהם סגור, והם עצמם היו שמחים לקבל הלוואה כזו; אבל הם לא יכולים למצוא ערבים... כדי להיות ערב, אתה צריך להראות תלוש משכורת, והבנק יודע היטב שהסיכוי שהערבים של בבר יקבלו משכורת בחודשיים שלושה הקרובים שואף לאפס.
  
• שנית, הבטוחות: בנקים בכלל, והבנקים בישראל (הנודעים בזהירותם) בפרט, לא מלווים "סתם ככה": באין ערבים טובים, הבנקים מבקשים בטוחות: נכס כלשהו שאפשר למשכן. להלוואה קטנה כזו ("עד עשרת אלפים ש"ח"), לא ממשכנים בית, כמובן; לכל היותר, אוטו, אבל סביר יותר להניח שהבטוחה תהיה קרן הפנסיה של הלווה, חשבונות חסכון שלו, פיצויי הפיטורין בקרן הפיצויים וכו'. מי ירצה למשכן את אלו?

• ושלישית - הסכום: "עד עשרת אלפים ש"ח": ההלוואה מכונה בבנק לאומי "הלוואת התארגנות"; אבל הי – בדרום המשפחות קצת יותר גדולות מאשר במרכז, וקניה שבועית ממוצעת למשפחה יכולה בקלות להגיע לאלף ש"ח לשבוע. המשמעות היא שהלוואת ההתארגנות יכולה לממן, למשל, קניות מזון למשפחה למשך עשרה שבועות בלבד.

אם כן: מי יהיה זכאי להלוואה? מי יוכל להביא ערבים לה? מי יוכל להמציא לה בטוחות? ומי, אחרי כל אלה, ירצה לקחת את ההלוואה, לנוכח סכומה הנמוך?

שוב – אני רוצה להבהיר, לבל אובן שלא כהלכה: כל צעד הוא מבורך, וכל עזרה נדרשת; אבל בסופו של יום, אני מעריך שמעט מאד אנשים בדרום יהיו זכאים להלוואת ההתארגנות הזו, ומעט עוד יותר יבחרו לקחת אותה. אני משער שלו תעשה בדיקה בסוף מבצע עופרת יצוקה, יתברר שמספר ההלוואות מהסוג המדובר שנתנו לכל תושבי הדרום הינו זניח ביחס למספר אלו שהיו זכאים להן.

אנחנו גם לא מתרשמים מכך שהבנק נותן את ההלוואה ללא ריבית וללא עמלות: תזכרו מה אמרנו בהתחלה: קו אחד עובר בין בן ברננקי בארה"ב לבין בבר בשדרות: ברננקי הוריד את הריבית, לכן פישר הוריד את הריבית, ופישר רוצה (ומבקש מהבנקים) שגם הם יורידו את הריבית לציבור - לכלל העסקים ולכלל משקי הבית, בכל מדינת ישראל: "שיעבירו את ההנחה לצרכן".

הבנקים, כשהם נותנים לתושבי שדרות כסף בחינם (כלומר, הלוואות בריבית נמוכה או ללא ריבית בכלל), הם בעצם נותנים בחינם רק את מה שקבלו בחינם או בכמעט חינם (הגבול התחתון של הריבית הוא אפס, אמר פישר, כזכור ); כך שבעצם, במקום לתת כסף בחינם לכל תושבי מדינת ישראל כפי שפישר היה רוצה, הבנקים נותנים את הכסף רק לתושבי הדרום, נותנים את הכסף באופן שקשה ולא כדאי לקחת אותו, אבל מפרסמים את זה על פני עמוד שלם בגלובס, ומקווים שזה ישביע את דרישתו של פישר להעביר את הנחת הריבית לציבור.

אז איך אפשר לעזור באמת לתושבי הדרום, חזק ומהר? התשובה היא פשוטה, ומורכבת משני חלקים בלבד:

ראשית, אם הבנק רוצה לתת, שיתן מהר ובקלות: במקום לתת הלוואות, שדורשות מהלווה לבוא לבנק, לשבת מול הפקידה נחמה, למלא טפסים, לחתום על טפסים, להביא אישור מרואה החשבון, להביא שני ערבים וכו' וכו' – אז אם הבנק רוצה לתת לכל אחד מתושבי הדרום אשראי של 10,000 ש"ח, שהבנק יודיע שהוא פשוט מגדיל באופן חד צדדי לכל תושבי הדרום את מסגרת משיכת היתר המאושרת שלהם בעשרת אלפים ש"ח (ואם אפשר בעשרים אלף ש"ח – עוד יותר טוב). הגדלת המסגרת היא חד צדדית, היא נעשית על ידי הבנק בהחלטה של הבנק, הלקוח לא צריך לבוא לסניף, לא צריך להביא ערבים, לא צריך לחתום על שום טופס – כל מה שהבנק צריך לעשות הוא לשלוח הודעה בדואר – לרגל המצב, הגדלנו את מסגרת משיכת היתר המאושרת שלך בעשרים אלף ש"ח;

ושנית – והרבה יותר חשוב: לפני שהבנק נותן, צריך שהבנק לא יקח: אני מתכוון לכך שמחנק האשראי של תושבי הדרום מתבטא בכך שהם חורגים ממסגרות האשראי שלהם (עם הלוואה ובלי הלוואה), ההמחאות שלהם מסורבות, וההסתברות שהם יהפכו לחייבים מוגבלים בבנק בימי המלחמה גדולה בעשרות מונים מאשר בימי רגיעה.

ההשלכות של הפיכה לחייב מוגבל בבנק הן חמורות הרבה יותר מאשר ההשלכות של "כן קבלתי הלוואת התארגנות" או "לא קבלתי הלוואת התארגנות": עסק ההופך להיות חייב מוגבל אינו יכול להוציא המחאות, אינו יכול להתמודד במכרזים, לקנות סחורה, לשלם ארנונה, וכו' וכו'. "אור אדום" מופיע ליד שמו בדן אנד בראדסטריט או בי די איי, וספקים אינם רוצים למכור לו; והחלטה של בנק להפוך חשבון למוגבל יכולה, על כן, להרוס את העסק בין לילה.

אם הבנקים רוצים, על כן, לעזור לתושבי הדרום, אזי לפני שהבנקים מכריזים על הלוואות נוחות, ואפילו לפני שהבנקים מכריזים על הגדלת מסגרת האשראי באופן חד צדדי, עליהם להודיע כי במשך כל מבצע עופרת יצוקה וששה חודשים לאחריו, הם לא יחזירו שום המחאה לתושבי הדרום. אני מעריך כי מהלך זה לבדו יכול להציל מאות עסקים בדרום מקריסה.

אני כבר רואה בעיני רוחי את הבנקים מגלגלים עיניהם ואומרים: איך אנחנו יכולים לא להגביל חשבונות? הרי יש חוק במדינת ישראל: חוק שיקים ללא כיסוי; ואנחנו מחוייבים לפעול על פיו!

התשובה היא פשוטה: נכון שיש חוק, אבל הבנקים מופקדים על ביצועו באופן בלעדי, והמחוקק העניק להם שיקול דעת מוחלט בשאלה האם להחזיר המחאה או המחאות - עובדה שכאשר לקוח מגיש ערעור על הגבלת המחאה לבית המשפט, המשיב בערעור הוא אך ורק הבנק שלו, ובנק ישראל מקפיד מאד, כעניין שבמדיניות, שלא להתערב ולא להיות מעורב בשום צורה בהליכים שבין הלקוח והבנק. כך הדברים בזמנים רגילים, ועל אחת כמה וכמה בימים שבנק ישראל מעוניין לנהל מדיניות מונטרית מרחיבה: גם אי החזרת המחאות זה סוג של הגדלת האשראי במשק, והוא עולה בקנה אחד עם מדיניות בנק ישראל - אין ספק שבנק ישראל לא יתערב ואפילו יתמוך בבנקים אם הם יודיעו באופן חד צדדי שהם לא יחזירו המחאות לתושבי הדרום לתקופה מסויימת מתום המלחמה.

מילה טובה לסיום: מי שהבין את הדבר הזה, ומי שהבין שלפני שנותנים חשוב עוד יותר שלא לקחת, הוא בנק לאומי למשכנתאות, שהודיע באופן חד צדדי כי יקפיא ולא יגבה את תשלומי המשכנתא מתושבי הדרום למשך שלושה חודשים: זה צעד נכון בכיוון הנכון, אלא שלדעתי, ההקפאה צריכה להיות למשך ששה חודשים מתום מלחמת עופרת יצוקה.