ביום 16.3.1993 פתחה חברה בשם טימאט קאופמן סילבר חשבון בסניף בנק הפועלים בירושלים. החשבון נכנס ליתרת חובה של מעל שנים עשר מיליון ש"ח, והבנק הגיש תביעה נגד החברה – תביעה אשר עקב סכומה הגבוה התבררה בפני בית המשפט המחוזי בירושלים.
התביעה היתה בסדר דין מקוצר, והחברה הגישה בקשת רשות להתגונן בה השיגה על סכום החוב הנתבע. החברה טענה כי הבנק חייב אותה בריבית גבוהה מזו שעליה סוכם וגרם לה נזק, אותו יש לקזז מסכום החוב ובקשה כי בית המשפט יורה לבנק להמציא מסמכים בכדי שתוכל לחשב את שיעור החוב שבמחלוקת.
לבקשה זו צורפו שתי חוות דעת חלקיות של מומחים שבדקו את החשבון: חוות דעת של מר שלום אביב וחוות דעת של "ד.פ ניהול ובקרת פיננסים".
בית המשפט המחוזי דחה את טענת החברה כי לא קיבלה מסמכים הנוגעים לחשבונה בבנק, וקבע כי החברה דווקא קיבלה לידיה מהבנק מסמכים רבים אך לא עשתה בהם שימוש. בית המשפט קבע עוד כי העובדה שהחברה לא עשתה שימוש במסמכים שקבלה מצביעה על כך שאין מדובר בטענה אמיתית אלא באמתלה שמטרתה לקבל רשות להתגונן.
לפיכך התיר בית המשפט לחברה להתגונן רק בשני נושאים: האחד הינו שיעור הנזקים וטענת הקיזוז בסך של 245,665 ש"ח; השני הוא גביית יתר על פי חוות דעתו של מר אביב עד לסך של 500,000 ש"ח.
החברה ערערה לבית המשפט העליון, ובערעור חזרה על טענתה כי לא קבלה מהבנק את כל המסמכים, וכי בשל כך נפגעה הגנתה. החברה חזרה גם על טענתה כי מבדיקות חלקיות שבוצעו בידי המומחים עולה כי למרות שסוכם עם הבנק, כי הריבית על ההלוואה תהיה בשיעור של פריים +1%, הרי שבפועל חייב הבנק את החברה בריבית גבוהה יותר של פריים +3%.
על פי חוות הדעת החלקיות התגלו ליקויים נוספים בחשבון ובכימות גס הוערכה גביית היתר בסך של 745,665 ש"ח, הסכום אשר לגביו ניתנה להם רשות להתגונן. לטענת החברה, די בכך שהוכחה מחלוקת אמיתית ומבוססת לגבי הסכום הנתבע כדי ליתן להם רשות להתגונן על מלוא סכום התביעה ואפשרות להגיש חוות דעת שלמה לאחר קבלת כל המסמכים הנדרשים.
החברה טענה כי הבנק נמנע מלהעביר לה את המסמכים אותם ביקשה עוד בטרם הוגשה התביעה. לדברי החברה, הבנק לא טוען כי המסמכים אינם מצויים ברשותו אלא שהוא בוחר להיאחז בטענת ההתיישנות. לגישת החברה, התנהגות זו אינה ראויה - במיוחד לאור העובדה שהחברה התחייבה לשאת בעלות השחזור של אותם מסמכים.
בית המשפט קבל את ערעורה של החברה וחזר על ההלכה הידועה, לפיה הליך סדר הדין המקוצר נועד למנוע דיוני סרק מקום בו ברור הדבר ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו, אולם מאידך גיסא, אפילו הגנה דחוקה שסיכויה להדוף את התביעה קטנים תזכה את הנתבע ברשות להתגונן, כאשר בית המשפט לא יבחן לשם כך את טיב ראיותיו של הנתבע ולא יבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את הגנתו. רק בקשת רשות להתגונן המבוססת על "הגנת בדים" תידחה.
לפיכך קבע בית המשפט העליון (כב' השופטת מרים נאור) כי יש ליתן למערערים רשות להתגונן כנגד תביעת הבנק בשאלת גובה החוב. בית המשפט העליון הצביע על כך שמצד אחד בית המשפט המחוזי קבל את הסכומים שננקבו בחוות הדעת מטעם החברה הנתבעת, אבל מצד שני לא התייחס לכך שהמומחים כותבי חוות הדעת כתבו שראו רק חומר חלקי: אם חוות הדעת נאמנות לעניין הסכומים, מדוע לא יהיו נאמנות לעניין האמירה שלא התקבלו כל המסמכים?
כבוד השופטת נאור כתבה:
"בחוות דעת אלה צוין, כי בשל העובדה שמסמכים הדרושים לשם הערכת הנזקים שנגרמו עקב פעולות הבנק חסרים, לא ניתן להעריך בשלב זה את כל הנזקים במלואם. עוד צוין באחת מחוות הדעת כי "אין ספק כי ברגע שנקבל את כל המסמכים הדרושים הסכומים בחוות הדעת יגדלו משמעותית" (ראו: עמוד 3 לחוות דעת "ד.פ ניהול ובקרת פיננסים". ההדגשה במקור). בנסיבות אלה, בהן מחד גיסא השתכנע בית המשפט, על יסוד חוות הדעת החלקיות, כי שאלת החיוב בריביות היא שאלה המצריכה בירור בפניו והתיר למערערים להתגונן בסוגיה זו עד לסכום המבוסס על מסקנות חוות הדעת; ומאידך גיסא סכום זה בוסס על מידע חלקי, הערכות והנחות (בשל הימנעות הבנק מהעברת כל המסמכים הדרושים למערערים, כפי שאפרט להלן) וצוין כי הוא עשוי "לגדול משמעותית", נראה לי כי אין מנוס אלא להתיר למערערים להתגונן מפני תביעת הבנק.
יתרה מכך, כלל הוא כי מקום בו נבצר מהנתבע להתגונן משום שכל המסמכים הדרושים אינם מצויים ברשותו, יש בידו לפנות לבנק התובע ולבקשו כי ימסור לידיו עותק מהמסמך הנדרש, ואם הבנק לא ייעתר לבקשתו ללא צידוק מספיק, יקבל הנתבע רשות להתגונן על מנת לחייב את התובע להוכיח את תביעתו.
החברה פנתה לבנק בבקשה לקבל מסמכים הקשורים בחשבון עוד בטרם הוגשה תביעת הבנק נגדה. לאחר הגשת התביעה חזרה החברה ופנתה לבנק בבקשה שימציא לה את המסמכים האמורים, ואולם הבנק ניאות להעביר לה רק חלק מהמסמכים.
בסיכומיו בפנינו טען הבנק כי "...המסמכים החסרים היחידים וקשורים לתקופה בגינה ממילא חלה התיישנות"; אלא שמרשימות המסמכים של החברה ושל הבנק עולה כי גם מסמכים הקשורים בהלוואה לגביהם טרם חלפה תקופת ההתיישנות (למשל הסכם הלוואה מיום 20.4.1999), לא הועברו לידי החברה. הבנק לא מסביר מדוע הוא נמנע מלהעביר מסמכים אלה וממילא לא נמצא לכך "צידוק מספיק" [כדרישת ההלכה הפסוקה – ב' א']".
לפיכך קבל בית המשפט העליון את הערעור והתיר לחברה להתגונן על מלוא סכום התביעה.
כהרגלנו, מספר הערות פרשניות:
ראשית - בית המשפט מציין כי הבנק סרב לתת מסמכים אך ורק בטענה כי הם מתייחסים לתקופה שהתיישנה; אולם הבנק לא ביקש למחוק מכתב ההגנה סעיפי קיזוז מסויימים בטענה שהתיישנו וממילא גם לא קבל החלטה שאותם סעיפים התיישנו; לפיכך כאשר הבנק מסרב לתת מסמכים מסויימים כי הם התיישנו, הוא בעצם עושה דין לעצמו;
שנית – בית המשפט העליון מציין שבעצם אין מחלוקת על כך שהבנק סירב לתת גם מסמכים שלגביהם טרם חלפה תקופת ההתיישנות; המשמעות היא, שהבנק בעצם סירב "סתם" לתת מסמכים, וטענת ההתיישנות היתה רק אמתלה;
ושלישית – בית המשפט מציין כי הבנק סירב לתת מסמכים אחרונים אלה (המסמכים שאפילו לשיטת הבנק לא מתייחסים לתקופה שהתיישנה) ללא צידוק מספיק, ומצער מאד שנדרש פסק דין של בית המשפט העליון כדי להזכיר לבנק את חובותיו כלפי הלקוח.
ע"א 620/06, חברת טימאט קאופמן סילבר ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ,
ניתן ביום 18.11.08, בבית משפט העליון, כב' השופטת מרים נאור.
התביעה היתה בסדר דין מקוצר, והחברה הגישה בקשת רשות להתגונן בה השיגה על סכום החוב הנתבע. החברה טענה כי הבנק חייב אותה בריבית גבוהה מזו שעליה סוכם וגרם לה נזק, אותו יש לקזז מסכום החוב ובקשה כי בית המשפט יורה לבנק להמציא מסמכים בכדי שתוכל לחשב את שיעור החוב שבמחלוקת.
לבקשה זו צורפו שתי חוות דעת חלקיות של מומחים שבדקו את החשבון: חוות דעת של מר שלום אביב וחוות דעת של "ד.פ ניהול ובקרת פיננסים".
בית המשפט המחוזי דחה את טענת החברה כי לא קיבלה מסמכים הנוגעים לחשבונה בבנק, וקבע כי החברה דווקא קיבלה לידיה מהבנק מסמכים רבים אך לא עשתה בהם שימוש. בית המשפט קבע עוד כי העובדה שהחברה לא עשתה שימוש במסמכים שקבלה מצביעה על כך שאין מדובר בטענה אמיתית אלא באמתלה שמטרתה לקבל רשות להתגונן.
לפיכך התיר בית המשפט לחברה להתגונן רק בשני נושאים: האחד הינו שיעור הנזקים וטענת הקיזוז בסך של 245,665 ש"ח; השני הוא גביית יתר על פי חוות דעתו של מר אביב עד לסך של 500,000 ש"ח.
החברה ערערה לבית המשפט העליון, ובערעור חזרה על טענתה כי לא קבלה מהבנק את כל המסמכים, וכי בשל כך נפגעה הגנתה. החברה חזרה גם על טענתה כי מבדיקות חלקיות שבוצעו בידי המומחים עולה כי למרות שסוכם עם הבנק, כי הריבית על ההלוואה תהיה בשיעור של פריים +1%, הרי שבפועל חייב הבנק את החברה בריבית גבוהה יותר של פריים +3%.
על פי חוות הדעת החלקיות התגלו ליקויים נוספים בחשבון ובכימות גס הוערכה גביית היתר בסך של 745,665 ש"ח, הסכום אשר לגביו ניתנה להם רשות להתגונן. לטענת החברה, די בכך שהוכחה מחלוקת אמיתית ומבוססת לגבי הסכום הנתבע כדי ליתן להם רשות להתגונן על מלוא סכום התביעה ואפשרות להגיש חוות דעת שלמה לאחר קבלת כל המסמכים הנדרשים.
החברה טענה כי הבנק נמנע מלהעביר לה את המסמכים אותם ביקשה עוד בטרם הוגשה התביעה. לדברי החברה, הבנק לא טוען כי המסמכים אינם מצויים ברשותו אלא שהוא בוחר להיאחז בטענת ההתיישנות. לגישת החברה, התנהגות זו אינה ראויה - במיוחד לאור העובדה שהחברה התחייבה לשאת בעלות השחזור של אותם מסמכים.
בית המשפט קבל את ערעורה של החברה וחזר על ההלכה הידועה, לפיה הליך סדר הדין המקוצר נועד למנוע דיוני סרק מקום בו ברור הדבר ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו, אולם מאידך גיסא, אפילו הגנה דחוקה שסיכויה להדוף את התביעה קטנים תזכה את הנתבע ברשות להתגונן, כאשר בית המשפט לא יבחן לשם כך את טיב ראיותיו של הנתבע ולא יבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את הגנתו. רק בקשת רשות להתגונן המבוססת על "הגנת בדים" תידחה.
לפיכך קבע בית המשפט העליון (כב' השופטת מרים נאור) כי יש ליתן למערערים רשות להתגונן כנגד תביעת הבנק בשאלת גובה החוב. בית המשפט העליון הצביע על כך שמצד אחד בית המשפט המחוזי קבל את הסכומים שננקבו בחוות הדעת מטעם החברה הנתבעת, אבל מצד שני לא התייחס לכך שהמומחים כותבי חוות הדעת כתבו שראו רק חומר חלקי: אם חוות הדעת נאמנות לעניין הסכומים, מדוע לא יהיו נאמנות לעניין האמירה שלא התקבלו כל המסמכים?
כבוד השופטת נאור כתבה:
"בחוות דעת אלה צוין, כי בשל העובדה שמסמכים הדרושים לשם הערכת הנזקים שנגרמו עקב פעולות הבנק חסרים, לא ניתן להעריך בשלב זה את כל הנזקים במלואם. עוד צוין באחת מחוות הדעת כי "אין ספק כי ברגע שנקבל את כל המסמכים הדרושים הסכומים בחוות הדעת יגדלו משמעותית" (ראו: עמוד 3 לחוות דעת "ד.פ ניהול ובקרת פיננסים". ההדגשה במקור). בנסיבות אלה, בהן מחד גיסא השתכנע בית המשפט, על יסוד חוות הדעת החלקיות, כי שאלת החיוב בריביות היא שאלה המצריכה בירור בפניו והתיר למערערים להתגונן בסוגיה זו עד לסכום המבוסס על מסקנות חוות הדעת; ומאידך גיסא סכום זה בוסס על מידע חלקי, הערכות והנחות (בשל הימנעות הבנק מהעברת כל המסמכים הדרושים למערערים, כפי שאפרט להלן) וצוין כי הוא עשוי "לגדול משמעותית", נראה לי כי אין מנוס אלא להתיר למערערים להתגונן מפני תביעת הבנק.
יתרה מכך, כלל הוא כי מקום בו נבצר מהנתבע להתגונן משום שכל המסמכים הדרושים אינם מצויים ברשותו, יש בידו לפנות לבנק התובע ולבקשו כי ימסור לידיו עותק מהמסמך הנדרש, ואם הבנק לא ייעתר לבקשתו ללא צידוק מספיק, יקבל הנתבע רשות להתגונן על מנת לחייב את התובע להוכיח את תביעתו.
החברה פנתה לבנק בבקשה לקבל מסמכים הקשורים בחשבון עוד בטרם הוגשה תביעת הבנק נגדה. לאחר הגשת התביעה חזרה החברה ופנתה לבנק בבקשה שימציא לה את המסמכים האמורים, ואולם הבנק ניאות להעביר לה רק חלק מהמסמכים.
בסיכומיו בפנינו טען הבנק כי "...המסמכים החסרים היחידים וקשורים לתקופה בגינה ממילא חלה התיישנות"; אלא שמרשימות המסמכים של החברה ושל הבנק עולה כי גם מסמכים הקשורים בהלוואה לגביהם טרם חלפה תקופת ההתיישנות (למשל הסכם הלוואה מיום 20.4.1999), לא הועברו לידי החברה. הבנק לא מסביר מדוע הוא נמנע מלהעביר מסמכים אלה וממילא לא נמצא לכך "צידוק מספיק" [כדרישת ההלכה הפסוקה – ב' א']".
לפיכך קבל בית המשפט העליון את הערעור והתיר לחברה להתגונן על מלוא סכום התביעה.
כהרגלנו, מספר הערות פרשניות:
ראשית - בית המשפט מציין כי הבנק סרב לתת מסמכים אך ורק בטענה כי הם מתייחסים לתקופה שהתיישנה; אולם הבנק לא ביקש למחוק מכתב ההגנה סעיפי קיזוז מסויימים בטענה שהתיישנו וממילא גם לא קבל החלטה שאותם סעיפים התיישנו; לפיכך כאשר הבנק מסרב לתת מסמכים מסויימים כי הם התיישנו, הוא בעצם עושה דין לעצמו;
שנית – בית המשפט העליון מציין שבעצם אין מחלוקת על כך שהבנק סירב לתת גם מסמכים שלגביהם טרם חלפה תקופת ההתיישנות; המשמעות היא, שהבנק בעצם סירב "סתם" לתת מסמכים, וטענת ההתיישנות היתה רק אמתלה;
ושלישית – בית המשפט מציין כי הבנק סירב לתת מסמכים אחרונים אלה (המסמכים שאפילו לשיטת הבנק לא מתייחסים לתקופה שהתיישנה) ללא צידוק מספיק, ומצער מאד שנדרש פסק דין של בית המשפט העליון כדי להזכיר לבנק את חובותיו כלפי הלקוח.
ע"א 620/06, חברת טימאט קאופמן סילבר ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ,
ניתן ביום 18.11.08, בבית משפט העליון, כב' השופטת מרים נאור.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה