הוצאות חריגות בגובהן נפסקו כנגד בנק דיסקונט בגין הטעיית בית המשפט

במרכזו של פסק הדין שנסקור היום עומדת קביעת בית המשפט, כי הבנק העמיד חוב לפרעון מיידי, למרות שהלקוחות פרעו באותו זמן סכום כמעט כפול מהסכום שהיו חייבים לפרוע; ולצד הקביעה העיקרית – מספר התפתחויות דרמטיות.

התובע הינו בנק דיסקונט לישראל, והנתבעים הם חברה בשם הג'ונגל של אלי בע"מ ועוד שלושה יחידים, שהם (יש להניח) בעליה וערבים לחובותיה.

במועד כלשהו היה לחברה חוב בבנק בסך של 863,723, והיא הגיעה עם הבנק להסכם לפיו החברה והיחידים הנתבעים יקחו שש הלוואות, באמצעותן יפרעו את החוב הנ"ל.

במועד מסויים סבר הבנק כי הנתבעים (החברה והיחידים) אינם פורעים את ההלוואות כסדרן, העמיד את יתרת החוב הבלתי מסולקת (לשיטתו) לפרעון מיידי, והגיש תביעה כנגד הנתבעים.

הנתבעים הציגו חוות דעת של דוד אברון מחברת מ.א. בקרה לפיה במועד העמדת יתרת החוב הבלתי מסולקת לפרעון מיידי, לא זו בלבד שפרעו את כל ההלוואות כסדרן, אלא שפרעו אפילו יותר מהנדרש; וכב' השופט כספי נתן להם רשות להתגונן בטענה זו.

לשם בדיקת הטענה מינה בית המשפט את רו"ח יעקב שגב, ורו"ח שגב קבע כי ממועד ההסכם ועד מועד הגשת התביעה היו הנתבעים צריכים לפרוע על פי ההסכם סך של 78,076 ש"ח בגין קרן ההלוואה, ועוד 13,979 ש"ח בגין הריבית שנצברה על הקרן לאותו מועד, כלומר, בסך הכל 92,055 ש"ח, כאשר בפועל שולם על ידיהם סכום בסך של -.149,395 ש"ח; ובמילים אחרות: לא זו בלבד שהנתבעים פרעו בתקופה הנדונה את כל הנדרש מהם על פי ההסכם עם הבנק, אלא שפרעו פרעון ביתר בשיעור של למעלה מ- 62%.

לאור זאת קבע כב' השופט כספי כי במועד בו הגיש הבנק את התביעה לא היה שום מקום להעמיד את יתרת החוב הבלתי נפרעת לפרעון מיידי, ודחה את תביעת הבנק כנגד הנתבעים.

עד כאן מהלך עניינים די שגרתי, במסגרתו מתברר בהליך משפטי, באמצעות מומחים לבדיקת חשבונות בנקים, כי לא היה בסיס לתביעת הבנק כנגד הלקוחות.

יחד עם זאת, פסק הדין מעלה מספר תהיות קשות ביותר: כיצד לא ראה הבנק בספריו לפני הגשת התביעה כי הנתבעים פרעו כמעט כפול ממה שנדרשו; כיצד סבר הבנק כי פרעו פחות ממה שנדרשו; מדוע לא ביצע הבנק, לפני הגשת התביעה, בדיקות קפדניות יותר באשר למצב חשבונם של הנתבעים; וכמה תביעות של בנקים כנגד לקוחות התלויות ועומדות כיום בבית המשפט דומות לתביעה הזו בכך שהוגשו ללא בדיקה מספקת מצד הבנק, ויתבררו בסוף ההליך כחסרות שחר – כל אלה שאלות שמעלות ספקות לגבי הזהירות שאמורים הבנקים לנקוט לפני הגשת תביעות נגד לקוחות.

אלא שבנקודה זו בפסק דינו של כב' השופט כספי חלה התפתחות מפתיעה. הבנק טען, לגבי אחת מאותן שש הלוואות שלקחו הנתבעים לכיסוי חובם, כי היא היתה הלוואה של 100,000 ש"ח שהיתה אמורה להפרע בתשלומים חודשיים של 8,334 ש"ח. הבנק טען כי ממועד ההסכם ועד מועד התביעה היו הנתבעים אמורים לפרוע על חשבון הלוואה זו כ- 55,000 ש"ח, בעוד שפרעו תשלום אחד בלבד של 8,334 ש"ח.

הנתבעים הצליחו להוכיח כי ההלוואה היתה אמורה להפרע לא בתשלומים חודשיים, אלא בתשלומים תלת חודשיים, ולפיכך התשלום ששולם הוא התשלום היחיד שהיה צריך להיות משולם עד מועד הגשת התביעה.

כב' השופט כספי קבע כי הבנק הטעה את המומחה של הבנק ביודעין: הבנק ידע כי התשלומים היו תלת חודשיים, ובכל זאת הציג בפני המומחה מצג כאילו היו הם תשלומים חודשיים; ובמילותיו הקשות של כב' השופט כספי:

"למעשה הטעה הבנק את המומחה ופעל בניגוד להוראות בית המשפט ולכך, כמובן, יינתן ביטוי בפסיקת ההוצאות".

כפועל יוצא ממילים קשות אלה פסק כב' השופט כספי לנתבעים הוצאות בסכום חריג ביותר של 100,000 ש"ח ומע"מ (סכום הגבוה יותר מכל סכום הקרן והריבית שהנתבעים פרעו בגין החוב שלהם - 92,055 ש"ח, כזכור), ועקב ההטעיה שהטעה הבנק את המומחה חייב השופט כספי את הבנק גם בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בסכום של -.5,000 ש"ח.

תא 17849/97, בנק דיסקונט נ' הג'ונגל של אלי בע"מ ואח',
ניתן ביום 22.09.08, בבית משפט השלום בת"א, כב' השופט צבי כספי.