נדחתה תביעת בנק כנגד ערב שחתימתו זויפה

פסק הדין הקצרצר דנן עוסק בתביעה כנגד ערב, שטען כי חתימתו זויפה וטענתו אומתה בבדיקת פוליגרף, ומעלה שאלות ותמיהות קשות ביותר כנגד הבנק.

עובדות המקרה היו כדלהלן: גב' לריסה לוזוביק לקחה הלוואה מבנק דיסקונט למשכנתאות, לא פרעה אותה כפי שהתחייבה, ובנק דיסקונט תבע את הערבים -דמיטרי רפופורט ויעקב קופצ'בסקי- על יתרת החוב בסך 206,160 ₪.

להגנתו טען רפופורט כי אינו חתום על חוזה ההלוואה, כי אינו מכיר את הלווה, וכי הגיש תלונה במשטרה בגין זיוף חתימתו.

הצדדים הגיעו להסכמה לפיה המחלוקת בתיק תוכרע על פי בדיקת פוליגרף שתיערך לרפופורט, כאשר השאלה שתעמוד לבדיקה במכון הפוליגרף תהיה האם רפופורט חתם על כתב הערבות אם לאו, והתשובה תכריע את התיק: ימצא דובר שקר – תתקבל התביעה כנגדו במלואה; ימצא דובר אמת – תדחה התביעה כנגדו במלואה.

תוצאות הבדיקה הראו כי רפופורט הינו דובר אמת, ובהתאם להסכמת הצדדים דחה בית המשפט את תביעת הבנק כנגד רפופורט, ופסק לו סך של 850 ש"ח כהוצאות משפט (כולל בדיקת הפוליגרף) ושכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪ + מע"מ.

עד כאן – לכאורה שום דבר מיוחד: פסק דין "טכני" לחלוטין, במובן זה שהצדדים הגיעו להסכם דיוני בדבר קבילותה של בדיקת פוליגרף (בדיקת פוליגרף אינה ראיה קבילה אלא אם הצדדים הסכימו בהסכם דיוני שתהא קבילה), ובית המשפט פסק בהתאם להסכם הדיוני ולתוצאות הבדיקה;

אולם פסק הדין מעלה שתי הערות, הקשורות זו לזו:

ראשית – לא הובהרו הנסיבות בהן הגיע הבנק למצב שעל הערבות קיימת חתימה מזויפת, שהרי על פקיד הבנק המחתים על הערבות קיימת חובה לאמת את זהות הערב. הערב שחתם בחתימתו של רפופורט עשה, מן הסתם, אחת משתיים: או השתמש בתעודת זיהוי מזויפת, או השתמש בתעודת הזיהוי של רפופורט, שאבדה או נגנבה לו.

בשני המקרים היה פקיד הבנק אמור לחשוד במשהו – אם תעודת הזיהוי היתה מזויפת, מן הסתם היו סימנים שהצביעו על היותה מזויפת, סימנים שפקיד בנק מיומן היה אמור להבחין בהם; ואם תעודת הזיהוי היתה של רפופורט, יש להניח שהאדם שחתם בשמו היה שונה במקצת במראהו מרפופורט, באופן שהיה צריך למשוך את תשומת לבו של פקיד הבנק.

כך או כך – המקרה מצביע על כך שנהלי אימות זהות הערב הנהוגים כיום בבנקים אינם מספיקים כדי למנוע מצב בו מגלה אדם שחתימתו זויפה על כתב ערבות, והוא ערב בלא ידיעתו לחובו של אדם בלתי מוכר לו;

ושנית - בהמשך לאמור לעיל לגבי כך שהנהלים הנהוגים כיום אינם מספקים, הרי שמצב בו אדם התחזה לאחר וחתם בשמו כערב בבנק הוא מצב המעלה חשש כי הבנק התרשל באימות זהותו. לפיכך, ככל שנגרמו למר רפופורט נזקים והוצאות מעבר לניהול המשפט עצמו (פגיעה בשמו הטוב, עיקולים שהוטלו עליו וכו'), קרוב לודאי שעומדת לו זכות תביעה נזיקית כנגד הבנק בעוולת הרשלנות.

תא 056807/03, בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' רפופורט דמיטרי,
ניתן ביום 21.9.08, בבית משפט השלום בת"א, כב' השופט יעקֹב שינמן.

דו"חות כספיים מבוקרים הינם מקור אמין לנתוני שיעורי הריבית ששולמו לבנק

החלטה קצרה (בת שלושה עמודים) שניתנה על ידי כבוד השופט צבי כספי לפני שבועיים (7.9.08) עשויה לבשר את תחילתה של "מיני מהפיכה" לטובת לקוחות הבנקים המעוניינים לבדוק את האופן בו ניהל הבנק את חשבונם.

בנק איגוד לישראל תבע את חברת בטונים בע"מ כחייבת עיקרית, ואת בעליה ומנהליה, יעקב ואליעזר סגל, שערבו לחובה.

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. תביעה בסדר דין מקוצר מתייחדת בכך שהיא תביעה לסכום כסף קצוב שיש עליו ראיה בכתב. בתביעות כאלה, בסדר דין מקוצר, אין לנתבע זכות קנויה (אוטומטית) להגיש כתב הגנה, אלא עליו לקבל מבית המשפט רשות להגיש כתב הגנה.

מכיוון שעניינם של בנקים הוא בדרך כלל לתת אשראי כנגד מסמכים (הלוואת משכנתא כנגד מסמכי משכון, מסגרת אשראי כנגד בקשה להקצאת אשראי וכו'), אזי הרוב המכריע של התביעות שתובעים בנקים את לקוחותיהם עונה לקריטריונים של תביעה בסדר דין מקוצר –סכום קצוב וראיה בכתב. לפיכך תבע הבנק את החברה ואת הערבים בסדר דין מקוצר, והנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן.

כדי לקבל את הרשות להגיש כתב הגנה יש להגיש לבית המשפט בקשת רשות להתגונן, אליה מצורף תצהיר של הנתבע. לעיתים קרובות קובע בית המשפט דיון בבקשה, והמצהיר נחקר על תצהירו.

ההלכה היא שבשלב בקשת הרשות להתגונן אין צורך להראות הגנה חזקה, מלאה ומוכחת, אלא "סיכוי להגנה" – כלומר, שאם בית המשפט ייתן רשות להתגונן, לא יתברר בדיעבד שההגנה היתה מופרכת, בזבזה את זמנו של בית המשפט ועכבה את תשלום כספו של התובע.

הנתבעים לא כפרו בחוב, אלא טענו טענות שכנגד, לפיהן גרם להם הבנק לנזקים בכך שפעל שלא כדין במעשיו ובמחדליו:

א. חישב ריבית על פי 360 ימים בשנה במקום 365 ימים;
ב. לא סיפק להם מסמכים הנוגעים לחשבונות אחרים, של חברות אחרות, בהן היו יעקב ואליעזר ערבים ובכך מנע מהם לקזז את זכויותיהם באותם חשבונות כלפי החשבון נשוא התביעה;
ג. מימש נכסים שהיו משועבדים לבנק כבטוחות, ואשר נעשה בזמן "לא טוב" למימוש נכסי מקרקעין וגרם לכך שתמורת המימוש היתה קטנה מזו שהיתה יכולה להתקבל;
ד. לא איפשר לנתבעת לקבל אשראי ארוך טווח בהלוואות שהריבית בגינן נמוכה יותר והמשיך לחייב את הנתבעת בריבית חריגה עקב יתרת חובה גבוהה בחשבונה.

כבוד השופט כספי דחה את שלוש טענות הנזק האחרונות, אולם קיבל את הטענה הראשונה, בדבר נזק שנגרם לנתבעים מחישוב הריבית לפי 360 ימים במקום 365 ימים.

עד כאן אין בהחלטה שום דבר חדש: נושא חישוב הריבית על פי 360 ימים בשנה נדון בעבר במספר רב של פסקי דין, וטענה כזו היא טענה ההולכת "על בטוח" במסלול כבוש.

החידוש בהחלטה של כבוד השופט כספי הוא בכך שהוא קבל את התחשיב של המומחה מטעם הנתבעים, למרות שהתחשיב לא התבסס על דפי בנק, אלא על הדו"חות הכספיים של הנתבעת:

"החישוב שנעשה על ידי המומחה בחוות הדעת מאיין למעשה את התביעה שכן סכום הריבית הראויה להחזר על ידי הבנק, גבוה יותר מאשר סכום החוב הנתבע.

לא מצאתי כי בחקירתו הנגדית של המומחה הופרכה חוות הדעת או כי נמצאה בה טעות מהותית.

המומחה מאשר כי בהעדר מלוא דפי הבנק, הוא חילץ את שיעורי הריבית ששילמה הנתבעת לבנק מתוך דוחות רווח והפסד של הנתבעת, וזה מקור אמין דיו, המבוקר על ידי רואה חשבון ומוגש לרשויות המס, כדי להפיק ממנו את הנתון, בהעדר סתירה לאותו נתון;

בוודאי שניתן להפיק ממנו את נתוני הריבית לשלב זה של הדיון ואין חובה על המומחה להתבסס דווקא על דפי הבנק, בין שישנם ברשותו ובין שאינם, אם המקור האחר הוא אמין ואמינותו לא נסתרה בחקירה הנגדית".

ההחלטה פותחת אפשרויות חדשות לחישוב סכומי נזק שנגרמו על ידי בנק: עד היום, היו צריכים לקוחות לקבל מהבנק את דפי הבנק של חשבונם. כאשר מדובר בדפי בנק שאינם מתייחסים לשנה הנוכחית נוהג הבנק לגבות תשלום עבור כל דף בנק, המגיע עד 25 ש"ח לעמוד.

אין צורך לומר שככל שהפעילות בחשבון היתה אינטנסיבית יותר, יש בחשבון יותר דפי בנק, והתשלום הנדרש בגינם הופך להיות גבוה יותר ביחס ישיר להיקף הפעילות, עד כדי כך שהוא עלול להוות חסם של ממש, המונע מהלקוח לקבל את המידע.

במקרים אחרים, מחפש הבנק סיבות שלא לתת את דפי הבנק או מסמכים אחרים הנדרשים לשם ביסוס התביעה או ההגנה נגדו, והלקוח נדרש לנהל הליך זוטא רק כדי לקבל את המסמכים. כך, למשל, אומר כב' השופט נסים ישעיה בפסק דין מגדל הזוהר נ' בנק לאומי (הפ 1046/07):

"המשיב סירב ומסרב להמציא למבקשת דפי חשבון ומסמכים באשר לחשבונות הפקדונות המתנהלים אצלו.

כאשר מדובר ביחסי בנק – לקוח די בעובדה זו, כדי להקים עילה או להצדיק מתן הסעד המבוקש. כך על מנת לאפשר למבקשת לבדוק האם זכאית היא לכספי הפקדון או לחלקם".

לפיכך, העקרון שקבע כב' השופט כספי, לפיו ניתן לקבל (לפחות בשלב בקשת הרשות להגן, הדורשת הגנה לכאורית בלבד) טענת הגנה המתבססת לא על מסמכי הבנק אלא על מסמכים חיצוניים, והיישום של העקרון, בקביעה שדו"חות כספיים מבוקרים על ידי רואה חשבון הינם מקור אמין דיו, עשויים לשחרר את הלקוחות מהתלות בבנק.

מעתה, יתאפשר גם ללקוחות שאין בידם אפשרות לשלם את הסכום הנדרש על ידי הבנק וללקוחות שהבנק מסרב לתת להם את דפי הבנק שלהם, לבצע בדיקות ריבית ובדיקות אחרות לשם ביסוס עילות התביעה או טענות ההגנה שלהם.

תא 046031/06, בנק איגוד נ' בטונים בע"מ ואח',
ניתן ביום 7.9.08 בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, כב' השופט צבי כספי

הבנק הבינלאומי נמנע מלבדוק חתימת הלקוח על שיקים בסכומים קטנים, וחויב בפיצוי

מר איפרגן נדרש לטפל באביו החולה במשך תקופה ממושכת, במהלכה היה האב מאושפז בבית החולים, ובסופה נפטר האב. מחמת טרדותיו, לא שם לב מר איפרגן שנגנב ממנו פנקס שיקים, שהגנב "פיזר" המחאות מתוך הפנקס תוך זיוף חתימתו של מר איפרגן.

מר איפרגן לא שם לב גם לכך שהשיקים לא כובדו בשל העדר כיסוי מספיק ("אכ"מ"), שהבנק שלח לו התראות על הגבלת החשבון, ובסופו של דבר אף הגביל את החשבון.

חוק שיקים ללא כיסוי מאפשר ללקוח שחשבונו הוגבל להגיש ערעור על הגבלת חשבון תוך עשרים יום מיום שהבנק הודיע לו על ההגבלה (ותוך עשרה ימים אם המדובר בלקוח מוגבל חמור), אולם מחמת אותן טרדות של הטיפול באביו, החמיץ מר איפרגן גם את המועד להגשת ערעור.

לאחר פטירת אביו התפנה מר איפרגן לבדוק את מצב ענייניו בבנק, ותבע את הבנק בשלושה ראשי נזק:

נזקים שונים כתוצאה מתיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגדו עקב הגבלת חשבונו;
עמלות גבוהות שנגבו ממנו עקב החזרות השיקים, לעיתים גם מספר פעמים בגין אותו שיק;
פגיעה בשמו הטוב עקב הגבלת חשבונו שלא כדין וללא סיבה מוצדקת.

במהלך הדיון התברר כי אין מחלוקת שההמחאות שסורבו ושבגינן הוגבל החשבון הן המחאות שהחתימה עליהן זויפה, ואין מחלוקת על כך שהחתימה המזויפת אינה דומה אפילו בקירוב לחתימתו של מר איפרגן. כיצד, אם כן, הגיע הבנק למצב שהוא מכבד המחאות מזויפות על פניהן, שהזיוף בהן בולט וגלוי לעין?

נסיבות כיבוד ההמחאות המזויפות התבררו באולם בית המשפט, והתגלו כרשלנות חמורה ביותר מצד הבנק. בית המשפט קבע כי:

"חתימות המושך בשיקים הנ"ל אשר הוצגו לפרעון בבנק הנתבע אינן דומות כלל לדוגמת החתימה אשר מסר התובע בעת פתיחת החשבון ואף בינן לבין עצמן ישנו שוני.
מטעם זה ניתן לקבוע כי אילו היתה נערכת השוואה בין דוגמת החתימה שמסר התובע לנתבע לבין החתימות בשיקים המוצגים לפרעון, לא היה הנתבע מכבד אף לא אחד מן השיקים שכובדו והיה מסרב לכבד את שאר השיקים בפנקס לגביו ניתנה הוראת ביטול בדצמבר 2002 בנימוק של חתימה בלתי תקינה.
דא עקא שהתברר כי הנתבע אימץ מדיניות של סיכון מחושב לגבי שיקים שסכומם קטן, ככל הנראה מנימוקים של כדאיות, מדיניות שעל פיה אין בודקים תקינות חתימות בשיקים שסכומם עד 3,000 ₪. וכך באו הדברים לידי ביטוי בעדותה של העדה מטעם הנתבע הגב' סיגל גלוטמן אשר כיהנה כמורשת חתימה בסעיף הבנק בתקופה הרלוונטית:

"אתה טוען שיש שיקים עד תקרה מסוימת שעוברים ללא בדיקה כלל ואני מאשרת ששיקים עד 3,000-2,500 ₪ (אינני זוכרת בדיוק) עוברים ללא בדיקה. אתה תמה כיצד זה מסתדר עם החובה כלפי הלקוח ואני מפנה אותך אל מקבלי ההחלטות".

מדובר בהפרה של הסכם בין הצדדים וברשלנות חמורה אשר תוצאתה הגבלת החשבון...

למעשה מדובר בסיכון מחושב אשר הנתבע (הבנק) נוטל על עצמו בגבולות מוגדרים ועל כן ניתן היה לצפות כי עם מימושו של הסיכון יעמוד הנתבע מאחורי המדיניות שהתווה ולא יבקש להסתתר ולהתחמק מן התוצאות בנימוקי סרק. יש להצטער על כך שבמקרה דנן לא כך נהג הנתבע".

בית המשפט קבע, על כן, כי הגבלת החשבון נעשתה עקב התרשלות חמורה של הבנק.
בית המשפט דחה את התביעה לפיצוי בגין תיקי ההוצאה לפועל, כיון שהוכח שלא היה קשר סיבתי בינם ובין הגבלת החשבון. עם זאת, בית המשפט קבל את תביעת איפרגן בגין עמלות יתר בהן חויב, וכך כתב בית המשפט:

"בחינה של דפי החשבון אשר הוצגו לתיק בית המשפט מעלה כי במשך כשנה חייב החשבון בשטף עמלות חסר פשר, רובן המכריע בגין שיקים מאותו פנקס שבוטל ורובם המכריע בעמלות גבוהות בגין משיכת שיקים ללא כיסוי להבדיל מעמלות נמוכות בגין שיקים המוחזרים מסיבות טכניות.
ניתן היה לצפות מן הנתבע כי בנסיבות אלו ולאחר שהתבררו לפניו העובדות, יפעל לחיוב החשבון לכל היותר בעמלות נמוכות בעקבות החזרת שיקים מסיבות טכניות ואף זאת פעם אחת בלבד בגין כל שיק המוצג לפירעון.
קשה להבין את מבול העמלות אשר חויבו בחשבון באותה תקופה לעיתים מזומנות חיובים כפולים ומשולשים בגין אותו שיק ובערכים גבוהים השמורים למשיכת שיקים ללא כיסוי.
בהערכה זהירה, מבלי להביא בחשבון עמלות שחויבו בחשבון בגין שיקים שהוצגו לפירעון שלא מתוך הפנקס אשר בוטל, מדובר בנזק שאיננו פחות מ-8,000 ₪ לתקופה שבין דצמבר 2002 לספטמבר 2003".

בנוסף לפיצוי בגין עמלות שנגבו שלא כדין, פסק בית המשפט למר איפרגן גם פיצוי בסך של 20,000 ש"ח בגין פגיעה בשמו הטוב עקב הגבלת החשבון שלא כדין.

ת"א 06-1044 איפרגן נ' בנק הבינלאומי הראשון בע"מ,
ניתן ביום 06 אוגוסט 2008, בבית משפט שלום הקריות, כב' השופט שחורי

"וזה שבינתיים הבנק הפסיד המון כסף – זו באמת לא בעיה שלי... "

הפעם אני רוצה לגוון עם סיפורו של אחד התיקים הראשונים בהם הגנתי על אדם מפני תביעה של בנק (מובא בקיצורים הכרחיים, על מנת שלא לייגע בפרטים מיותרים).

הלקוח היה איש עמל שעבד מעלות השחר ועד עמוק אל תוך הלילה עבודה קשה ביותר, ולא מפרנסת במיוחד. לשם הנוחות נקרא לו מר ישראל ישראלי.

אי שם בעברו, קרוב לעשר שנים לפני המועד בו התחלתי לטפל בו, הוא חתם ערבות לחבר. לא פעם אחת, אלא פעמיים: החבר היה לו כמו אח – יחד גדלו את הילדים, יחד יצאו לטיולים, חגגו את החגים, וחתימה על הערבויות היתה דבר מתבקש באותן נסיבות. סך הכל חתם על שתי ערבויות – של 60,000 ש"ח ושל 100,000 ש"ח.

לימים התפרקה החבילה, החבר עזב את ביתו, את אשתו, וגם את הלוואתו, אותה הפסיק לפרוע והשאיר לערבים השונים (ששה בסך הכל). הבנק תבע את הערבים, ביחד ולחוד, במלוא סכום החוב, שבינתיים תפח ומסכום של מאה וששים אלף ש"ח הפך, בעזרת "הריבית המרבית על חשבונות בחריגה", לסכום צנוע של 480,000 ש"ח, כלומר – בדיוק פי שלושה.

יחד עם הלקוח הלכתי לעורך הדין של הבנק, איש מבוגר, נחמד ופיקח (שמפאת כבודו לא אומר את שמו, ולכן גם לא אחשוף פרטים אחרים על התיק), ניתחתי בפניו את התיק ואת סיכויי הגבייה מכל אחד ואחד מהערבים, והצעתי לו שלקוחי ישלם, בפשרה, סך של 45,000 ש"ח.

עורך הדין של הבנק דחה את הצעתי על הסף מכל וכל, לא היתה לי ברירה, הגשתי בקשת רשות להתגונן, התיק נשמע - קודם כל בפני רשמת, שנתנה רשות מוגבלת להתגונן, ולאחר מכן בפני שופטת שדנה בו לגופו, והדברים היו יגעים: פסק הדין נתן כשש שנים לאחר שהוגשה התביעה, והלקוח שלי הפסיד לכל אורך הקו: בית משפט השלום קבע כי הוא חייב (יחד עם הערבים האחרים, כלומר, ביחד ולחוד) בסכום העתק של 480,000 ש"ח, על הריבית וההצמדה שנצברו עליו מיום הגשת התביעה (שש שנים קודם) ועד יום מתן פסק הדין.

אין צורך לומר שקרוב לודאי שכל הרכוש שהיה ללקוחי בעולם לא הגיע לסכום פסק הדין, ואילו היה צריך באמת לשלם אותו לבדו, היה נותר רק עם בגדיו לעורו.

לקחתי נשימה עמוקה, קראתי את פסק הדין עוד פעם ועוד פעם, ולבסוף החלטתי להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי.

השקעתי בערעור את כל הנשמה: התרכזתי רק בטיעונים החשובים והחזקים, והקפדתי על הניסוחים, שיהיו תמציתיים וברורים. שוב ושוב קראתי את כתב הערעור ותיקנתי, ולבסוף, כשהרגשתי שלם עמו, שלחתי אותו לבית המשפט.

לאחר זמן לא רב מדי הגיע יום הדין. לקוחי ואני באנו לאולם בית המשפט, ועמנו היו גם ערב נוסף ואשתו עם עורך דינם. בהרכב ישבו שופטים נכבדים וידועים, כראוי לתיק בנקאות חשוב בסכום נכבד. הם התחילו דוקא עם הערב השני, ודברו אליו בטון קשה: "אדוני יודע שכשחותמים ערבות צריך לחתום בכובד ראש, ולקחת בחשבון שעלולים להדרש לשלם; אדוני חושב שהוא יכול לבוא לאולם, לטעון טענות כאלה, ולצפות שנשחרר אותו בערבות?" וכך הלאה. אמרתי בלבי – אוי א-ברוך, הם קמו היום על צד שמאל, כל השופטים בהרכב. הם אמרו לאותו ערב ולאשתו כי הם מציעים להם שינתן פסק דין בהסכמה לפיו הם ישלמו לבנק מאתיים וחמישים אלף ש"ח. אם לא יסכימו, אמרו השופטים, הם יתנו פסק דין מנומק, ואז גם יחייבו אותם בהוצאות גדולות. בני הזוג עמדו באולם ובכו כמו ילדים קטנים.

כשהשופטים סוף סוף סיימו אתם, הם עברו לערב "שלי". ידעתי שהערעור שלי הוא טוב ומתבסס על טיעונים חזקים, אבל לאור מצב הרוח הקשה שייחסתי להרכב קמתי מהספסל עם פרפרים בבטן. להפתעתי, הפעם הטון היה שונה לחלוטין: אב בית הדין פנה במאור פנים אל מרשי, ואמר במילים האלה: "כן, מר ישראלי; כמה אתה רוצה לשלם לבנק?". הוא אמר את הדברים ברצינות גמורה, בלי שום ציניות או לגלוג. באותו רגע ידעתי שזכינו בערעור.

אב בית הדין הציע לי ולעורך הדין של הבנק לצאת מהאולם לשיחה, תוך שהוא אומר לעורך הדין של הבנק להתפשר עמנו על כמה עשרות אלפי שקלים בודדים. יצאנו וישבנו במזנון בית המשפט, על קפה שחור מצוין. הוא כבר הבין לאן נושבת הרוח ושמההרכב הזה לא יצא לו כסף מהלקוח שלי, ואחרי משא ומתן קשה הסכים להתפשר על 39,000 ש"ח - שלושת אלפים ש"ח מיד, ועוד שמונה עשר תשלומים של אלפיים שקל כל חודש, ובנוסף דרש לקבל את הערבות שמרשי הפקיד בערעור, בסך של 6,000 ש"ח. בסך הכל – כמה קבל הבנק? כן! 45,000 ש"ח – בדיוק אותו סכום שהצעתי לו שש שנים ומשהו קודם לכן.

חזרנו לאולם, בית המשפט נתן לפשרה תוקף של פסק דין, ואמר לעורך הדין של הבנק שיפה עשה שהסכים להתפשר על סכום זה.

כמה ימים אחרי כן הלקוח מסר לי 18 המחאות, והלכתי באופן אישי למסור אותן לעורך הדין של הבנק. הלכתי באופן אישי כי הייתי חייב לשאול אותו שאלה אחת, וזו השאלה:

מדוע –כך שאלתי- כשהצעתי לך לפני שש שנים וחצי סך של 45,000 ש"ח, בתשלום אחד, מיד, בלי צורך לנהל את התיק, לנסוע לחיפה, להתאמץ, להכין חקירות וסיכומים, מדוע אז סירבת, ואחרי שש שנים הסכמת לקבל אותו סכום בדיוק, אבל בפריסה לשנה וחצי (כלומר, תראה את התשלום האחרון שמונה שנים אחרי הגשת התביעה)? הלא אם היית מקבל אותו באותו מועד שהצעתי את הפשרה, אז אחרי שמונה שנים, עם הריבית שהיתה נצברת עליו, הוא היה שווה לבנק לפחות פי שלושה?

עורך הדין חייך מתחת לשפמו העבות חיוך גדול, ואמר לי כך:

לי אסור להציע לבנק להתפשר על פחות מעשרה אחוזים מסכום התביעה לפני שהוגשה בקשת רשות להגן, לפני שהיה דיון, ולפני שראיתי על מה נתנה רשות להגן, אם בכלל; אבל אם בית משפט של ערעור ממליץ להתפשר על הסכום הזה, זה משהו אחר לגמרי...

אני לא זוכר אם הוא באמת קרץ לי או שדמיינתי את זה, אבל הבנתי מצוין מה הוא אמר לי:

אם אני מציע להתפשר על עשירית מהסכום לפני שהנתבע התחיל להזיע, ולפני שאני מראה שהתאמצתי בתיק, הבנק יחשוב ש- או שאני עצלן, או שאני תבוסתן, ובפעם הבאה יעביר את התיקים שלו למשרד אחר;

אבל אם רצתי, התאמצתי, הזעתי, זכיתי בפסק דין לטובת הבנק, אלא שלמרבית הצער הוא נהפך בערעור, אף אחד לא יאשים אותי בכלום, ואני אמשיך לקבל תיקים מהבנק;

וזה שבינתיים הבנק הפסיד המון כסף – זו באמת לא בעיה שלי...