מי הפקיד בבנק שהורה לפנות מביתה זקנה ערירית בת 87, וידו לא רעדה?

הבלוג הזה, "נגד הבנק" - כשמו כן הוא: הוא מוקדש לתיאור אותם מקרים יוצאי דופן בהם בית המשפט עמד לצד הלקוחות ולא לצד הבנקים; וככזה, סקרתי בו עד עכשיו פסקי דין תוך התמקדות בפן המשפטי: בעובדות ובטענות המשפטיות שבגינן פסק בית המשפט לטובת הלקוח.

גם הפעם אסקור פסק דין שבו הלקוח זכה, וגם הפעם אתאר בקצרה עובדות וטענות, אבל היום אני רוצה יותר מכל, להתמקד דוקא בפן האנושי.

פסק הדין שלפנינו הוא הפ 32315-01-12 מזל עזרא נגד בנק מזרחי טפחות בע"מ:

גב' מזל עזרא היא אשה ערירית בת 87. היא התגוררה בבית שבו נולדה ושאותו בנה אביה, בדירה שירשה מהוריה. בהיותה ערירית, נתנה את הדירה כמתנה לאחייניתה, בתנאי מפורש שהיא, מזל, תוכל להמשיך ולגור בדירה עד סוף ימיה; וכדי לעגן את זכותה זו באופן משפטי, ערכו מזל ואחייניתה הסכם שכירות בו משכירה האחיינית את הדירה חזרה למזל.

לימים הסתבכה האחיינית בחובות, והבנק עיקל את הדירה הרשומה על שמה – זו שקבלה במתנה מהדודה מזל עזרא. הבנק רצה לממש את הדירה ולשם כך ביקש הבנק לפנות את מזל עזרא מביתה.

מזל עזרא פנתה לבית המשפט ובקשה פסק דין הצהרתי שיצהיר על זכותה להמשיך ולגור בדירה עד סוף ימיה, ובית המשפט קבל את עתירתה.

כב' השופט רחמים כהן קבע:

מעקל (במקרה זה הבנק) לא יכול לרכוש באמצעות העיקול זכויות חזקות יותר מהזכויות שהיו בידי האדם ממנו עוקל הנכס; ולכן – אם הבעלות של האחיינית היתה כפופה לשכירות של הדודה מזל עזרא, גם הזכות של הבנק המעקל כפופה לזכות השכירות של מזל עזרא.

הבנק נחשב מבחינה משפטית כ"נושה מקצועי" (כלומר – מי שמקצועו הוא להיות נושה), ולפיכך היה צריך לבדוק את מצב הזכויות בנכס בצורה "מקצועית", כלומר - בזהירות ראויה. זהירות ראויה בהקשר זה פירושה לבדוק בנסח הטאבו איך נרכשה הזכות, וכאשר נסח הטאבו מציין שהזכות נרכשה במתנה, לבדוק האם היו למתנה תנאים שאליה היא כפופה, ואשר באי התקיימם עלולה המתנה להתבטל.

הבנק לא עשה כן ולא פעל בזהירות ראויה; על אחרת כמה וכמה כך, כשהסתבר שהבנק שלח לנכס שמאי, אשר היה אמור לבדוק את מצב הבעלות והשכירות בנכס, לרבות המצאותו של דייר מוגן.

לפיכך קבע כב' השופט רחמים כהן כי הבנק התרשל בכך שפעל שלא בזהירות ראויה וכי התרשלות זו יתכן ועולה כדי חוסר תום לב מצד הבנק; ועל כן, כאמור, נעתר השופט לגב' מזל עזרא וקבע כי היא יכולה להמשיך ולגור בדירה עד סוף אריכות ימיה.

עד כאן הכל טוב ויפה, ולכאורה פסק הדין הוא לא רק ברור ומובן מאליו, אלא גם מתבקש ותואם את כללי הצדק הטבעי ואת הציפיות שלנו לעשיית צדק;

אבל אותי מעניין משהו אחר: יכול להיות שבהתחלה הבנק באמת לא ידע שהדירה ניתנה במתנה על ידי הדודה, שהמתנה היתה בכפוף לזכות של הדודה לגור בדירה עד אחרית ימיה, ושהדירה הושכרה בחזרה לדודה; בהחלט יכול להיות, למרות שלא סביר ולמרות שאם באמת לא ידע, מדובר בהתרשלות חמורה;

אבל מצד שני, ברור שהיה רגע כלשהו, שבו התברר לבנק שבדירה גרה שוכרת ערירית בת 87, שהיא בעצם היתה הבעלים של הדירה כל חייה, ולמרות זאת הבנק החליט לצאת למערכה נגד מזל עזרא, ולפנות אותה מהדירה בה נולדה;

ואני רוצה לדעת - מי האיש שישב בסניף הבנק, בחן את התיק, ואמר לעצמו: אשה ערירית? בת 87? גרה כל חייה בדירה שבה נולדה? לא מעניין אותי! בואו נפנה אותה!

אני רוצה לדעת מי האיש בסניף שהפנה את התיק לעורכי דין, והורה להם להלחם נגד מזל עזרא, ולנסות לשכנע את בית המשפט לפנות אותה מדירתה;

כולנו רוצים לדעת:

מי הפקיד בבנק, שהחליט ואישר לפנות מביתה זקנה ערירית בת 87, וידו לא רעדה?

חפשו אותנו גם בפייסבוק!